התאילנדים אוהבים את המלך שלהם. רחובות העיר מלאים בכרזות ענק של פני המלך, מקושטות פרחים וסרטים. לפני ימים ספורים נקלעתי למרכז האמנות של בנגקוק, ושם מצאתי תערוכה עוצרת נשימה של ציורים גרנדיוזיים שנוצרו כולם במסגרת תחרות ציורים לכבוד יום הולדתו של המלך. הציורים היו שונים זה מזה. כל אחד בטכניקה אחרת: חלקם היפר-ריאליסטיים כמו צילום, חלקם בסגנון מסורתי, חלקם "קומיקסיים" או מאויירים, חלקם דו-ממד מפתיע, כמו רקמה או תבליט. המשותף להם: כולם היו גדולים ומרשימים, מוקפדים ומושקעים עד הפרט הקטן ביותר, וכולם הביעו הערצה עמוקה ואמיתית למלך ובני ביתו. הם היו חפים מציניות: האמנתי לציירים שהם יצרו מתוך כוונה אמיתית, ולא רק כי רצו לזכות בתחרות הזאת. בין אם היה זה דיוקן של המלך בגודל מוגזם, ובין אם זה היה נוף עם פני המלך נשקפים מפינת הציור, ובין אם זה היה הסמל של בית המלוכה מוקף בקישוטי זהב מפותלים. כל ציור וציור איחל למלך את הטוב ביותר, והביע כיצד המלך הוא חלק בלתי נפרד מחייהם של התאילנדים: חלק אהוב.

התאילנדים כל כך אוהבים את המלך שלהם, שהם משליכים לכלא אנשים שרק מעזים לצייץ דבר מה שלילי אודות בית המלוכה. לי אין שום כוונה להשמיץ את בית המלוכה הזה: אני לא יודעת עליו כמעט כלום, וכבר מתה עליו. בלי לדעת במה הם דוגלים, מה דעותיהם והשקפותיהם או איך הם בתור בני אדם, אני כבר מזדהה עם מה שקורה פה היום.

היום, ה-5 לדצמבר, חוגגים בתאילנד אם יום הולדתו של המלך, חג המכונה גם יום האב. ונראה שלא יכולנו להגיע לתאילנד בזמן טוב יותר. עכשיו הגיע הערב ונשמעים קולות של זיקוקים. אנו יוצאים לחגוג ולהלל את המלך.

אחרי יום האב, גילינו מה קורה בתאילנד לקראת יום הולדתו של המלך: היא פשוט הופכת להיות אדירה אפילו יותר ממה שהיא בדרך כלל. יודעים מה עושים התאילנדים ביום האב? חקרנו וגילינו: הם לובשים וורוד, הצבע הרשמי של הבית המלוכה, ויוצאים לרחובות להביע שמחה והערצה.

ביום האב פגשנו את התאילנדים כשהם עוטים את חיוכיהם הגדולים ביותר, את בגדיהם הוורודים ביותר, ואת נדיבותם השופעת ביותר. הם כיבדו אותנו בתבשילים ופירות ושיתפו אותנו בחגם. כשרצינו לשלם על נסיעת אוטובוס, אמרו לנו שלא צריך.

פסטיבל שנערך בפארק הגדול ליד הארמון היה מחזה יפהפה של אורות זוהרים בשמיים. היה חג שמח במיוחד.