לה היא עיירה מרוחקת ומבודדת. ולכן, האנשים שהגיעו אליה, הם אנשים שרצו באמת להגיע אליה, מה שעשה אותם קצת הרפתקנים, אמיצים, נחושים וחטובים יותר מהמטייל ההודי הטיפוסי. הנה כמה אנשים שנתקלנו בהם. הם היו חברים זמניים, אבל אני מקווה שלפחות את חלקם נפגוש שוב

מעיין ושי

שתי בחורות ישראליות חמודות, שהצטרפתי לחוג הסריגה שלהן בהתלהבות. למרות שיש לי כבר בערך מאה חברות שקוראים להן מעיין, לא הייתה ברירה אלא להתיידד עם מעיין נוספת. היא בחורה מתוקה וחיובית, יפה, וידיה – ידי זהב הן. היא משתמשת בהן למטרות יצירה. התשוקה האמיתית שלה היא קרמיקה, אבל הייתם צריכים לראות באיזה מהירות ומיומנות היא סורגת. אילצתי אותה ללמד אותי, ואני מוכרחה לציין שהייתי תלמידה זריזה ויעילה.
למרבה הצער, מעיין עזבה את העיר הלילה, ימים ספורים אחרי שהכרנו אותה. שי ואני עדיין פה, יושבות ומתאמנות על צעדי התפירה שמעיין לימדה אותנו, אסירות תודה ונאמנות למורשתה.

קובי הביש-גדא

בחור חמוד, אותו פגשתי אחה"צ בעודו תולה שלטי בקשה-לעזרה, בהם כתוב "איבדתי תיק על מלא כסף! ודרכון! ומסמכים! הצילו"
שאלתי – זה אתה שאיבדת הכל?
הוא ענה – לא, זה חבר שלי שאיבד את זה. כלומר, גם אני. אני איבדתי את הארנק עם הדרכון שלי קודם, ואז כשהלכנו לחפש את הדברים שלי, החבר איבד את כל הדברים שלו!
– תתרחק ממני!, צעקתי – שלא תדביק אותי!
מאוחר יותר הוסיף וסיפר שאתמול היה לו יום הולדת, והוא היה תקוע בחדר הוסטל עם שישה שוויצרים על מיטות מתקפלות. הואיל והיה לו ממש לא כיף, החלטנו לערוך לו מסיבת יום הולדת חלופית כבר הערב! זו הייתה מסיבת יום הולדת ממש גרועה, כי במקום לחגוג, העדפנו לסרוג.

הישראלים הרועשים

הפעם הראשונה שנתקלנו בהם, ערב המסיבה הרצחנית, חשבתי – איכסוש, ישראלים רועשים, הבה נלך ונתיידד עם חברים חדשים ושקטים מחבל הבנלוקס. בפעם השנייה שנתקלנו בהם, הם קיבלו אותנו בידיים פתוחות לשולחן האוכל שלהם. ריכלנו איתם, צחקנו, דיברנו גסויות, ונהנינו מכל רגע. הפכנו לערב קסום אחד לישראלים רועשים בעצמנו.

לורה והחברים המזמרים

יחד עם הישראלים הרועשים, ישבה לורה. בלונדיניות רבות פגשנו בלה, אבל היא… הייתה אמיתית. לורה המתוקה לא עושה רעש כמו הישראלים, ובכל זאת התיידדה עמם. למעשה, כל פעם שראינו אותה, היו סביבה חברים חדשים ומפתיעים. באחד הימים, הצטרפו אליה חבריה הותיקים לספסל הלימודים: כיילב הקנדי, ג'יימי האנגלי, ועוד חברה קוריאנית, שמה מתחרז עם סושי. תומאסו נהנה מהחבורה הזו מכיוון שהם היו שמאלנים-אקטיביסטים סקרנים, וזו הייתה יופי של הזדמנות בשבילו לנהל מסע הסברה למען ישראל באנגלית צחה. אני נהניתי מהחבורה הזאת כי בשלב כלשהו הם התחילו לתרגל מה שהם למדו יחד בבית הספר: לשתות בירה ולשיר שירי עם מקסימים בשלושה קולות.

ונסה הסוסה

ונסה האוסטרלית, אשה יפה, עצמאית וחזקה, שאי אפשר לעמוד בפניה. היא זו שבפועל הניעה את ההסעה החוצה מהמסיבה הרצחנית. גילינו שהיא שכנה שלנו ובילינו יחד בפתיחת חגיגות פסטיבל לדאק. אך אבוי – אז היא הייתה צריכה לעזוב, ואפילו לא הספקנו להיפרד כראוי או להחליף פייסבוקים. מישהו יודע אולי מה שם המשפחה שלה?

אלנה החיננית

את אלנה תמיד אפשר היה למצוא באחד מבתי הקפה ברחוב הראשי של לה. תמיד מוקפת באנשים מעניינים, תמיד מחייכת.

אלנה הצליחה ליצור סביבה אטמוספרה חיובית ומקבלת, כל זאת בלי תופעות-לוואי של רוחניות בנאלית. נהנינו מחברתה מאוד, ומקווים להיתקל בה בהמשך הטיול.

מייקל אחי האבוד

מיכאל, ישראלי ממוצא אוקראיני, בחור צעיר בטיול אחרי צבא. חף מתכונות מרשימות, ובכל זאת מתחיל עם הנשים היפות ביותר בעיירה בלי היסוס. תכלס, לא היה לי על מה לדבר איתו והוא לא עניין אותי יותר מדי. חוץ מפרט קטן: כל פעם שנתקלתי בו, ליוותה אותי התחושה שאם הייתי גבר, הייתי מייקל.

סיזלר סיסטר, שוטה הכפר

הוא לא יודע אנגלית! הוא חושב שהוא דולפין! הוא סיזלר סיסטר! או שאנטי שאנטי. או ג'וליי. כינויים רבים לו. תמיד נמצא ברחוב הראשי, ותמיד עונה כשצועקים לו משהו ומנופפים לשלום. אני מוכנה להמר שאם אחזור ללה עוד עשרים ותשע שנים, הוא יהיה באותו מקום ועם אותם בגדים.