באופן מסתורי, עברה שנה מאז שהתחלתי לעבוד במשרד פרסום. אין לי מושג איך זה קרה. כל בוקר אני מופתעת מחדש שלא מפטרים אותי. אל תפטרו אותי, בבקשה, גם אחרי שאתם קוראים פוסט זה! לא אכתוב שום דבר רע על מקאן אריקסון. אבל כן אשבור את המיתוסים שנדבקו לתעשיית הפרסום – דברים שאפשר להאמין בהם רק בלי להיות בורג בתעשייה הזאת.

מיתוס 1:

פרסום הוא שורש כל הרוע בעולם

מביטה על גרפיטי של אנרכיסטים מבוהלים, ומצחקקת. הם אחוזי אימה, סבורים שפרסום שוטף להם את המוח. למה הם נותנים כל כך מעט קרדיט לתבונה שלהם וכל כך הרבה קרדיט לתעשיית הפרסום?
ככל שאני נחשפת לאחורי-הקלעים של קמפיין גדול יותר, כך אני מבינה עד כמה פרסום מוערך יתר על המידה. עד כמה מתאמצים פועלי הפרסום הקטנים למשוך תשומת לב. עד כמה גדולים סכומי הכסף שנשפכים על הניסיון להגיד לך את המסר הפשוט: "היי! שלום! אני כאן! תקנה בבקשה אותי במקום את המוצר של החברה המתחרה!" אין פה קונספירציות. בסופו של יום, תאגיד ענק הוא רק גרסה מגושמת של זבן בשוק שצועק "שקל! שקל!"

מיתוס 2:

האנשים בפרסום הם ציניים ותחרותיים

מדובר פה בהשמצה גסה. אולי זה קטע פרטי שלי. גם כשהגעתי לשנקר, הצופים מהצד פערו פיהם ועיניהם "אומייגוד! איך תתמודדי עם כל התחרותיות הזאת?!" – וברגע שהתחלתי ללמוד שם, פגשתי עשרות אנשים חברותיים, מפרגנים, שיעזרו לך בעת צרה. אותו דבר במקאן: הקולגות שאיתי הם אנשים לעניין, שיודעים לבטא את היצירתיות שלהם בלי לדרוס את חבריהם לעבודה. והרי זה הגיוני – אנחנו צריכים לעבוד יחד כדי להגיע לתוצאות.
הרבה יותר נעים לי לעבוד באווירה טובה. אני מחייכת לכולם – והם מחייכים אליי בחזרה. כך הצלחתי להעביר שנה במשרד פרסום בלי מריבות, בלי דמעות, ובלי חיכוכים עם חלאות. סנג'רים מנג'סים, לעומת זאת, יש למכביר. הם במיוחד צריכים להיות חביבים כדי להשיג ממני את מבוקשם.

מיתוס 3:

זה נורא מגניב לעבוד במשרד פרסום גדול

זוהי הטעות הכי גדולה. לעבוד, באופן כללי, זה לא מגניב. אז נכון, משרדי פרסום מנסים לשוות לעצמם תדמית של מקום שמגניב לעבוד בו. יופי – משרדי פרסום יכולים גם לשוות לאבקת גירוד תדמית של מרק נמס שמגניב לאכול, ולבנימין נתניהו תדמית של ראש ממשלה שמגניב להצביע לו. זו אחיזת עיניים. כמו בכל מקום עבודה, משלמים לנו בשביל שנמלא את תפקידנו בפס נע. אז נכון, התוצר של הפס הנע הזה הוא רעיונות מרעננים, סרטונים צבעוניים ואתרי אינטרנט חדשניים, אבל העבודה עצמה מייגעת. הכל חייב לתקתק ולהיעשות בזמן אפס. טלפונים לא מפסיקים לצלצל. ככל שהמשרד גדול יותר – משמע, יותר אנשים לעבוד מולם, יותר לקוחות, יותר מוצרים, יותר בריפים, יותר בלגן, יותר הסחות דעת.

אז רגע, מה אני כן אוהבת בכל הסידור הזה של עבודה במשרד פרסום?

קודם כל, עניין מכובד ולא ברור מאליו: משכורת שמגיעה פעם בחודש.

וגם, אני אוהבת ימים שבהם שוכחים שאני קיימת, הטלפונים מפסיקים לצלצל, תקציבאיות מפסיקות להציק, ואפשר לשקוע בעבודה. עבודה טהורה, נעימה, נטולת מעצורים. זו הדרך שבה הישיבה שלך במשרד הופכת ליותר מאשר פס ייצור לרעיונות. זו הדרך בה נעשים דברים שאפשר להציג בכל העולם. החל מקמפיינים פורצי דרך כמו הקומבינה של בורגראנץ':

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=rqDLenzejUY[/youtube]

וכלה בשטויות כמו משחק-אלבום-הפייסבוק שעיצבתי בשבוע שעבר:

זו הייתה הצצה קצרה לעולמי התאגידי הנוכחי. נדמה לי שזה הכי הרבה שאני יכולה לספר בלי להיכנס לפרטים שיסבכו אותי. אסכם את הפוסט במילות הערכה. העבודה במקאן אריקסון תזזיתית באופן מחריד ואין לך רגע לבד. למרבה המזל, את הרגעים שלי אנו חולקת עם חבריי למחלקת הדיגיטל, מחלקה קצת גיקית, קצת שונה, אבל לגמרי מנצחת. גם בכישרון, גם במגניבות, ובעיקר, באופן מפתיע – באנושיות שלה.