ביומיים האחרונים חווינו את מנאלי וסביבותיה דרך הרגליים והעיניים. בחיי, אני מרגישה את השרירים מכף רגל ועד ישבן, הנעליים החדשות שקנינו לטיול כבר מלוכלכות (אבל גילו עמידות מרשימה לכל הנחלים שנתקלנו בהם, תודה מיקי!), המצלמה מלאה בתמונות מרהיבות, והכי חשוב – נראה שאנחנו לא מפספסים דבר ממה שיש לעיירה הזאת להציע.

שלשום הצטרפנו לחבורה של שלושה ישראלים חמודים ונמרצים יחסית לשאר הישראלים פה, שלקחו אותנו לסיבוב מעגלי סביב העמק. עברנו דרך טבע פראי וכפרים נטולי-תיירים כמעט. אתמול החלטנו שנעשה משהו רגוע יותר, אז פשוט הלכנו לבד את כל הדרך ברגל לושישט, העיירה הסמוכה (חמישה ק"מ), ונלך לבקר את המפלים שנראים מהגסט-האוס שלנו כמו זרזיף לבנבן באופק. ההליכה הייתה ארוכה אבל קלה יחסית, בהתחלה ירידה ואחרי זה מישור.

הקטע עם הליכה, הוא, שאתה מתבאס בהתחלה. כל מה שעובר לך בראש זה: אוף, אני הולך, איזה סינג'ור. אבל אם מצליחים להתנער מתחושת הסינג'ור הראשונית שתוקפת במטרים/קילומטרים הראשונים, זה הופך להיות כיף ורק בא לך להמשיך ללכת וללכת.

ולכן, כשהגענו לנקודת התצפית של התיירים המפונקים, וראינו חבורת מטיילים יפנים ממשיכה הלאה בשביל נסתר, אמרתי לתומאסו – בוא נעקוב אחריהם, הם נראים כאילו הם יודעים לאן הם הולכים. ואז מצאנו את עצמנו מטפסים במסלול צר, תלול ומפותל ממש אל תוך העננים. בשיא המסלול, הגענו לאיזור העליון ביותר של המפל. מקום בו מים רבים התנפצו בכוח על הסלעים, וריססו אותנו, התיירים הממושקפים, בנתזים קרירים.

טיפסנו אל המערה שמאחורי המפל, הבטנו את הנוף, והחלטנו – אחורה פנה.  בדרך, התיידדנו עם היפנים החמודים, שהלכו, כך הסתבר, אחרי חבר/מדריך מקומי. הוא התכוון לקחת אותם במסלול מעגלי, מצדו השני של המפל. הוא אמר לתומאסו שישמח להדריך גם אותנו בדרך חזרה – תמורת אלף רופי לאיש (מחיר בלתי מתקבל על הדעת). בין אם התכוון לעשוק אותנו ובין אם התבדח, קבעתי כי נחזור למקום הישוב באותה הדרך בה הגענו.

הגענו לושישט מותשים ומרוצים. לבעלי כבר לא היה כוח להרפתקאות, אבל אני הייתי חייבת להיכנס ולבדוק את המעיינות החמים שכולם מדברים עליהם. הורדתי נעליי, נכנסתי למקדש, בתור המקדש – פניתי לחדר מרחצאות הנשים. נביעה טבעית של מי-גופרית חמימים נאספה לבריכה קטנה, שהייתה יכולה להיות יופי של סיום מרגיע לטיול הזה. אלא שכולן סביבי היו ערומות, הודיות, וקשקשניות. הן הביאו סבונים והתקלחו במי הגופרית, צחקו, צעקו, ונראו מרוצות מחייהן. בתור תצפית אנתרופולוגית זה היה נחמד, אבל הרגשתי לא כל כך קשורה למקום ויצאתי משם די מהר.

בדרך חזרה כבר לקחנו ריקשה – הריקשה הראשונה שלנו בטיול הזה. תוך עשרה מטרים של נסיעה, נעצרה הריקשה מאחורי משאית שלא התכוונה לזוז. התחלנו להתאכזב מכל הסיפור הזה, כשלפתע ראיתי אותו! את מה שבשבילו באתי להודו! ארנב אנגורה חמוד ופרוותי, גודלו כגודל סוס קטן, מוגש כאטרקציה לתיירים המטופשים והמפונקים! קפצתי החוצה מן הריקשה התקועה, והלכתי ללטף ולחבק ולכווצ'ץ' אותו. לא היססתי ושלפתי את המחיר שנגבה על מנת להצטלם עם החמוד. הוא היה כל כך רך ורגוע ומתוק! אלה 20 הרופי הכי משתלמים בטיול הזה.

כעת, הקווסט הבא לטיול הזה, הוא למצוא את החווה בה מגדלים ארנבי אנגורה. אני רוצה לבקר אותם בבית שלהם. שמעתי שיש פה חווה כזאת, ואמצא אותה!