מנילה דוחה. מנילה עוינת. מנילה קשה להתמצאות, מזוהמת, עמוסה, עגומה, ולא מיועדת לתיירים. מנילה היא עיר עצומה, בשטחה ובאוכלוסייתה – וכל מקום בו תרדו מהמונית או מהמטרו, ייראה לכם כמו התחנה המרכזית בתל אביב.

מתחילים ברגל שמאל

הגענו למנילה בשעת ערב והלכנו לגסט האוס שהמליצו לנו עליו, Friendly's guesthouse. לא היה להם חדר פנוי בשבילנו, ומצאנו את עצמנו נודדים על תיקינו המאסיביים ברחובות של מה שאמור להיות האיזור התיירותי ביותר בעיר. לא היו בו תיירים מלבדנו. רק זונות, קבצנים נכים, ושתייני-בירה סביב שולחנות פלסטיק. הגסט-האוס השני שהיה באיזור הזה, הציע לנו לשלם 800 פזו לחדרון בקומה החמישית, בלי מעלית, בלי חלון, בלי שירותים או מקלחת, עם מצעים מטונפים, ומה שנראה כמו טביעת אצבעות מרוחות בדם על הקירות והתקרה.

הלילה ירד, התעייפנו, ולא היו לנו ברירות לבחור מביניהן. מצאנו את עצמנו במלון שגובה תשלום לפי שעה ולא דורש פרטים מזהים של האורחים. הסכמנו לשלם את המחיר המופקע שהם דרשו ל-12 שעות (1200 פזו = 120 שקל בערך) רק כי החדר היה נקי יחסית. על התקרה הייתה מראה והפתק שנתלה ליד הטלוויזיה כיוון את האורחים לערוצים למבוגרים. התפללנו שהזוג שהשתמש במצעים לפנינו אינו לוקה במחלות מין חמורות מדי, ושמישהו מקאוץ' סרפינג יסכים לארח אותנו מחר.

עיר של קניונים

התעוררנו ויצאנו לגלות את העיר באור יום. פחות מאיימת, אבל עדיין לא ידידותית. דלות וזוהמה בצל מסחור אלים, דורסני, כובש. הפיליפינים היו תחת שלטון ספרדי ותחת שלטון אמריקאי. כל אחד השאיר חותם. החותם של אמריקה הוא רשתות ענק בנות אינספור סניפים. לכל מקום בו תפנה תמצא סניף של מקדונלדס, ולידו סניף של Jollibee, רשת המזון המהיר הפופולארית ביותר במנילה, ולידו סניף של 7\11, הקיוסק הפתוח תמיד. ואיפה שאין סניף – יש שילוט חוצות עצום ממדים המכוון אותך לסניף הקרוב.

והקניונים – מפלצות בטון מונוטוניות. שום דבר שמזכיר את הקניונים מאירי-העיניים ומלאי האופי של בנגקוק. אינספור קניונים יש במנילה, ואי אפשר להבדיל ביניהם. בכולם אותם דוכני מזון מהיר עם נקניקיות אדומות, כיסוני סיומאי ואפרוחים בגריל. אותם בגדים זולים ולא מחמיאים. אותו סופר-מרקט גדול ומסורבל שתמיד מריח כאילו משהו בו נרקב. אותו לב פועם של מתחם משחקי וידאו, ובמרכזו של כל מתחם מכונת קריוקי כבדה, וליד כל מכונת קריוקי – טינאייג'רית מזמרת.

מוצאים את הבית שלנו

היה לנו מזל. התעוררנו ליום שטוף שמש, הודעה חדשה חיכתה לנו בקאוץ' סרפינג, ותפסנו מונית ישירות לביתו של גרביל המשכיל, המארח הטוב ביותר בעולם. נדיבותו של גרביל לא ידעה גבול. למשך חמישה ימים של שהייה במנילה, היה לנו מטבח לבשל בו, אינטרנט חופשי, ומזרן מתנפח לישון עליו כאוות נפשנו. הפריעה לנו רק מטיילת אירופאית גדולה וקולנית שהתארחה בביתו של גרביל יחד עם בן זוגה הפיליפיני הקטן והכנוע. לא ברור אם התנהגותה הסוציופתית נבעה מההיריון הטרי המתפתח בגופה או מאופי מחורבן. מצד אחד, הביעה בנחרצות את דעותיה ההיפיות, שוחרות השלום. מצד שני, התנחלה בבית של גרביל במשך שבועות ארוכים בלי לשלם לו, אסרה להכניס בשר למטבח למרות שבעל הבית אינו צמחוני, והתחילה לפטפט ולהשמיע מוזיקה כל פעם שתומאסו ניסה להירדם.

ברגע שהיה לנו בית, התחלנו לחקור את מנילה. זה לא היה פשוט. יש הרבה יותר מדי אוכלוסיה בעיר הזאת בשביל כמות התחבורה שמסוגלת לשאת אותה ממקום למקום. הפקקים מככבים ברחובות כמעט כל שעות היממה, והדרך היחידה להתחמק מהם היא לעמוד בתור של מאה אנשים כדי לקנות כרטיס לנסיעה במטרו. שלושה מסלולים עיקריים יש לרכבת החשמלית במנילה, וכל פעם שרוצים לעבור מרכבת לרכבת צריך לקנות עוד כרטיס, כלומר לחכות בעוד תור. כזאת היא מנילה – לא יעילה, לא נוחה ולא בטוחה. הליכה במרכז העיר הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. התחבורה דורסנית והמדרכה משובשת, הטמפרטורות וזיהום האוויר מקשים על הנשימה, ואלף טיפוסים מפוקפקים אורבים לנו, התיירים הלבנים. גם אם הם לא אורבים לנו, למנילה יש את היכולת לגרום לך להרגיש פרנואיד ולחבק את הארנק שלך באימה. ומה עושים כדי להתחמק מהרחוב האינטנסיבי? נכון, מתחבאים בקניון!

אז מה כל כך טוב במנילה?

למרות המסחור, ואולי בגללו וכנגדו, מנילה מלאה בתרבות, ובתרבות שוליים, ובתת-תרבות. מוזיקה, אמנות, טלוויזיה. אפשר לראות בקלות את היצרים והיצירות מבצבצים מאחורי שילוט החוצות הגרוטסקי. גרפיטי בכל מקום, ראפ בשפת-המקום מתנגן מכלי רכב חולף, פוסטרים שמזמינים אותך להופעות. בשונה מהרבה מקומות אחרים שהיינו בהם, מנילה היא עיר סואנת שלא מיועדת לתיירים, אלא לאנשים שחיים בה. ואנחנו נהנינו מההרגשה שאנחנו חיים.

אבל בעיקר: הכרנו את האנשים הנכונים שהכירו את האנשים הנכונים, והם אלה שהפכו את מנילה מסתם רשת מבלבלת של רחובות צפופים לבית חם. מהרגע שהכרנו חברה אחת חדשה ועד הרגע בו הסתודדנו והתחבקנו עם כל שאר החברים שלה והחברים של החברים שלה עברו שעות ספורות. תושבי מנילה שהכרנו לא היו זרים ומוזרים כמו ההודים, ולא אדיבים וחנפנים כמו התאילנדים. הם היו כמונו. כלומר, ברור שהם היו טובים יותר מאיתנו, אבל השיחה איתם הייתה בגובה העיניים, על נושאי עניין משותפים, ובעולם מושגים מקביל. האנשים שבילינו איתם היו כמו המקבילה הפיליפינית לברנז'ה התל-אביבית, רק בלי הפוזה המתנשאת. מאז שעזבתי את החברים בישראל לא הייתי מוקפת בכל כך הרבה אנשים יוצרים, מסקרנים, ומלאי שמחת חיים שמקבלים אותי לחיקם בכזאת טבעיות. לראשונה מזה חודשים ארוכים, הרגשתי שייכת.

ניסיון שני

אחרי טיול של כמעט חודשיים באיים חזרנו למנילה. בשהייה הראשונה שלנו אבדנו בין חדרי מלון מטונפים, אבל עכשיו, בפעם השנייה, כבר התיידדנו עם החברה הנכונה שהזמינה אותנו להישאר כמה ימים בנכס המשפחתי שטרם נמכר. אנחנו צופים על העיר מהקומה ה-20 של מלון דירות מפואר ומעריכים אותה מחדש.

מנילה היא האשה המכוערת שאף אחד לא רוצה להכיר, אבל יש לה המון אופי, והיא תהיה אסירת תודה אם רק תיפתח אליה. תאהב את מנילה, והיא תאהב אותך בחזרה.