קצת אחרי חמש בבוקר חזרנו מערב הבנות. היינו בטוחות שהבנים כבר מזמן נוחרים במיטותיהם, וגילינו להפתעתנו שלא כך הוא הדבר. ציפינו לערב בנגקוקי לוהט, אבל הוא היה פושר, והרגיש כמו חימום ומתיחות לקראת ההוללות האמיתית שתתקיים מחר.

עד שהגענו למועדון הלסביות החביב Zeta, כבר לא הייתה שם אף אחת. רק צוות העובדות של המקום, די ג'יי וזמר שמנגנים לאף אחד. ישבנו איתן קצת ודלינו מידע מהבחורה שידעה אנגלית הכי טוב – פִּי. עורלי נדלקה עליה תיכף ומיד. פי אישה גברית, או יותר נכון נערית, פניה יפים ועדינים, בגדיה מרושלים, ואי אפשר לחשוד בה שהיא סטרייטית. היא הייתה נחמדה מאוד, והפנתה אותנו ליעד הבא שלנו, whip. אני הייתי מבסוטה מהמקום. מועדון ארוך ארוך, מלא בתאילנדיות יפות. מבחר אינסופי, כולן חייכניות, לבושות יפה. חלקן ליידי-בויז, ואף אחת מהן לא זונה. כלומר, אולי במקרה כן, אבל סך הכל זה מועדון אליו תושבי בנגקוק ה"אמיתיים" יוצאים לבלות עם החבר'ה, לא להשיג זיון וכסף מתיירים. המוזיקה הייתה רק קצת יותר טובה מהכי גרועה שיכול להיות. נשים ספורות ונאות העניקו לי את ריקודיהן הצמודים. אבל עורלי לא מצאה את עצמה והרגשתי לא נעים לייבש אותה יותר מדי, אז חזרנו לאיזור הקאו-סאן.

השעה כבר הייתה 4 לפנות בוקר, וברחוב אווירה שהיא חצי שמחה וחצי נואשת. הדוכנים נסגרו בזה אחר זה, וקבוצות שיכורים נודדות חיפשו, רדפו, דרשו את מה שחסר להם לפני שהשמש תזרח. חום, סקס, ארנק פעור. ולי כבר לא היה כוח לכל אלה שחושבים שאני זה מה שחסר להם. שיחה מצחיקה עם בחור ממוצא פלשתינאי עסקה בכמה נושאים הרי גורל שראוי לדבר עליהם איתו. מה הם איברים אמיתיים? זה ששדיים עשויים מפלסטיק – זה אומר שהם לא אמיתיים? מיהו גבר ומיהי אישה? טענתי שאני גבר בגוף של אשה. הוא שאל אם אני לסבית. צעקתי עליו שיפסיק לקטלג כל כך הרבה. שיקבל את זה שאני גבר. גבר למופת. אני חושבת כמו גבר, מתאמצת כמו גבר, נדחית כמו גבר, וממשיכה הלאה בשיא המרץ בלי לבכות על חלב שלא נשפך. השיטה הזאת, גם אם לא עובדת תמיד, משאירה אותי עם כבוד עצמי, עם התחושה שניסיתי. הניסיונות שלי הלילה היו עקרים, אבל היו. טוב שכך.

השעה שש. תומאסו ונמי מבוששים להגיע הביתה. או שהם ניצחו אותנו וזכו בלילה סוער משלנו, או שהם מתבוססים בדמם בשולי כביש בין-עירוני, תוהים איפה לעזאזל הטחול שלהם. אני דואגת מעט לשלומם. ודואגת לשלומי כשאצטרך לשמוע על הצלחתו של תומאסו בקרב המין הנשי במהלך הלילה הזה. ודואגת שוב לשלומו כשיצטרך להתמודד עם הקנאה והזעם של אשתו המטורפת.

–
שמונה בבוקר. עורלי התעוררה מודאגת והעיר אותי: הבנים עוד לא בבית. היא חלמה שהם חזרו, והתעוררה לגלות שלא.

–

שמונה וחצי: הם נכנסו הביתה, קורנים מהתלהבות.

הלילה שלהם היה כל כך מוצלח שהם ראו לנכון למשוך אותו עמוק לתוך הבוקר. בעוד החוויות שלנו היו בינוניות ומנוכרות, הם נסחפו להרפתקת בילויים בין מועדוני העיר, כשהם פוגשים חברים חדשים ומוזרים ונשים רודפות אחריהם. בעלי היה מאושר: נשים רבות פלירטטו עמו, השאירו לו את מספריהן ופייסבוקיהן והציעו לו הצעות שאינן משתמעות לשני פנים. אפילו גבר אחר התיישב לו על הברכיים ועפעף בעפעפיו.

האם קינאתי? כן. אבל לא בנשים ובגברים שהתחילו איתו. ידעתי שיתחילו איתו הלילה, וידעתי שהוא לא יעשה שום דבר שאינו כלול בחוקיה הלא-כתובים של מערכת היחסים שלנו. מה שלא ידעתי, זה שיהיה לו כל כך כיף. וזה מה שעורר את הקנאה שלי: הלילה הוא נהנה הרבה יותר ממני. הלילה הוא נהנה הרבה יותר בלעדיי. ההיעדר שלי הוא מה שעשה את הערב שלו מוצלח כל כך. ועם כמה שניסיתי לפרגן ולשמוח עבורו, הרגשתי תחושת החמצה. אנחנו, הבנות, "הפסדנו" בתחרות ולא חווינו לילה בלתי-נשכח. אני, זרוב, יכולה להיות האישה הכי כיפית ומגניבה בעולם, ועדיין הנוכחות שלי תעכב את בן זוגי מלמצות את ליל הבילויים כפי שהוא רוצה ויכול בחברה גברית.

אני יכולה להכריז, להאמין, לקוות שאני גבר כמה שבא לי. אבל כשהשמש זורחת, אני שוב מגלה שאני אישה. ובבוקר הנוכחי, כל מה שאני רואה במצב הזה, הוא חסרונות.