בלילות של שיכרות, לפעמים עולות המחשבות הכי צלולות והגיוניות. בחיי היומיום הפיכחון מסתיר אותן עם ביקורת וביטול עצמי. חשוב לשתק את הקורטקס מדי פעם בפעם, שיפעל החלק הפרימיטיבי, הקדמון, הרגשי של המוח. לא בתור אורח חיים תמידי, בתור הפסקה. מנוחה לקליפת המוח העייפה.

שיכרות, כמו לונה פארק או משחק המחשב האהוב עליך, משעממים אם מגזימים איתם. זו הסיבה שאני מוכרחה לצאת לבלות פעם בכמה זמן, אבל לא יכולה לצאת מדי יום ביומו. זה מוגזם, זה מונוטוני, זה מוציא את החגיגיות מהחגיגה. חוץ מזה, זה מחסל את הבריאות ואת הכסף.
החברים שנמצאים איתנו בבורקאי מנהלים אורח חיים שונה משלנו. הם רווקים, והם מסוגלים לצאת כמעט כל לילה, להתעורר אחר הצהריים ולצאת שוב. הבחור הישראלי שבחבורה, סיפר לי שמאז שהתחיל לטייל לפני כמעט חצי שנה, הוא שותה אלכוהול מדי ערב: לא היה ערב אחד בו הוא שתה לפחות כמה משקאות. הרבה פעמים הוא מוצא את עצמו מבזבז סכום של קרוב ל-100 שקל על שתייה בלבד. בבר תל-אביבי ממוצע אפשר לקנות בסכום הזה שתי כוסות דלילות של וודקה-רדבול, אבל במזרח אפשר לקנות בסכום הזה שש-עשרה בירות. ועם כל החיבה שלי לבירה, אני לא מבינה איך לא נמאס.

כך מצאתי את הייעוד שלי

בליל השכרות האחרון, ראיתי מסר מהיקום על הייעוד שלי ושל בעלי בכדור הארץ. בהיר, חד-משמעי ונטול רוחניות. כן כן! בחיי. הישענו אחורה והקשיבו לסיפור המטופש.
החמולה שלנו, כפי שהסברתי, יוצאת כמעט כל לילה. אני מתלווה אליהם פעמיים-שלוש בשבוע. תומאסו מלווה אליי פעם כן, ופעם לא. בדרך כלל לא בא לו לצאת. הוא לא שותה אלכוהול, הוא לא רוקד כשמנגנים מוזיקת פופ מחורבנת, קשה לו להיות מרוצה ממסיבה והוא תמיד יעדיף ללכת הביתה מוקדם. ואני, אישה טובה, מעדיפה לחזור איתו בלילות שאנחנו יוצאים ביחד.
בפעמים האחרונות בהם פגשנו את החמולה, הם עקצו אותנו באכזריות: "אווו, שוב הגעתם, אתם הולכים להרוס את הלילה, כל פעם שאתם באים – לא כיף!" כמובן שזה פגע בציפור הנפש שלי ורציתי להתאבד כי חששתי שהם צודקים ושהפכנו להיות הזוג הזקן והמשעמם שמכביד את האווירה. במקום להתאבד הטבעתי את צערי בבירה הפיליפינית הטובה, Red Horse.
הלילה האחרון בחוץ התחיל ברגל שמאל. יצאתי בלי תומאסו במטרה לפגוש את החמולה. הם לא היו בפאב שבו הבטיחו לפגוש אותי. לבסוף מצאתי אותם יושבים בשקט מסביב לשולחן בבר הכי סחי ויקר על החוף של בורקאי. החמולה היא דינמית, ובאותו לילה כללה גרמניה, שבדית, פינית, שלוש פיליפיניות, ישראלי ושלושה ערבים. כולם היו מרירים ובקושי דיברו זה עם זה. היה נראה כאילו הגעתי בזמן לא טוב. הם היו עייפים מהלילה הקודם, לילה כיפי אותו החמצתי, והבטיחו בלב שלם: "הלילה אנחנו הולכים הביתה מוקדם, אין לנו כוח לבלות".
ירדתי על עצמי – "היי! זה דבר שמתאים לי להגיד! מה זה צריך להיות?!"
הסיטואציה הייתה מאכזבת, כי באמת הייתי מוכנה ומזומנה לבילוי מהנה ומטופש עם חבריי החדשים וחבריהם החדשים. אז שיעשעתי את עצמי ואותם כמו שרק זרוב השתויה יודעת. אחרי בירה אחת הסברתי לבנות שבחבורה מדוע נשים צריכות לשכב זו עם זו. אחרי בירה שנייה, הן השתכנעו וניסו לתרגם את התיאוריה לפרקטיקה. אחרי בירה שלישית, הערבים הפסיקו להיות שתקנים ומעוכבים, והלילה הפך לבליל עליז של הפגנות חיבה בינלאומית שלא דרך הפייסבוק.
בסופו של דבר, נראה כי הייתי הראשונה להיכנע וללכת הביתה. כשחזרתי כבר היה אור בחוץ. לילה שהתחיל עייף וצולע, הסתיים בלפנות-בוקר בלתי-נשכח. או בלתי-בלתי-נשכח, בשביל מי שלא הסתפק בשלוש בירות.

גורו של כיף, בעל כורחי

ואז, הבנתי את ייעודי ביקום. בלי להתכוון לכך ובלי לייחס לעצמי חשיבות – אני זו שאחראית לכיף בחבורה. כשכיף לי, בכוחי לסחוב את כולם למטה, ללילה של שיכרון חושים וטעויות פוטוגניות. כשלא כיף לי, כולם מתלוננים שהיה ערב מחורבן. אני הליצן, הקוסם, המרקידה בהפסקה הפעילה, המדריכה בקייטנה. למרות שאני נשואה ורגועה יותר מפעם, לא מתאמצת להרשים או להנהיג, אנשים תולים בי עיניים ותקוות. גם מעבר לים, כשאני מוקפת בזרים שלא יודעים מי אני, שמתקשים לדבר איתי באותה שפה ולא מעניין אותם מה עשיתי בעבר, אני מודל לחיקוי. לא ברור לי למה, אבל ככה זה.

לכן, מעתה והלאה, בכל מקום שאגיע אליו ובכל קבוצה חדשה שאגבש סביבי, מן הראוי שאקח את האחריות הזאת. ההנאה שלי מדבקת במיוחד, ולכן עליי להתאמץ ליהנות ולסחוף את כולם אחריי. בכל יציאה אדאג למצב רוח טוב, ספונטניות ופעלתנות, גם אם סתם בא לי להתעצל ולשתוק. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות רופסת, עגמומית ולא מרוצה. יש לי ייעוד!