שקרי פושקאר איכות של נסיעה תלויה במשתנים שונים, כגון סוג כלי הרכב. אבל יותר מזה, תלויה איכות הנסיעה בציפיות שיש לך ממנה. הנסיעה מפושקאר לג'איסלמר הייתה הגרועה ביותר שהייתה לנו בהודו. האמנו לסוכן הנסיעות המפוקפק מפושקאר כי הוא לבש חולצה של ACDC וידע אנגלית קצת יותר טוב מהודים אחרים. אבל יותר מזה, האמנו לו כי רצינו להאמין. הוא לא אמר לנו מילה אחת שאינה שקר. וכי למה לו לספר לנו את האמת? ברגע שהיינו על האוטובוס שעוזב את פושקאר, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון. הוא הבטיח לנו אוטובוס איכותי, רק חודשיים בדרכים, עם מיזוג אוויר, שנוסעים בו תיירים…

סבלנותי לעם ההודי הולכת ופוקעת. ההתייחסות אלינו, התיירים, היא כאל שקי כסף מנצנצים. הקפיטליזם בהודו תופס צורה מפלצתית: הקניות הן האל לו כולם סוגדים. זה הדחף הכי חזק, המסר הכי נפוץ, והמחזה הכי נצפה: תקנו, תקנו, תקנו. הודו מרגישה כמו קניון בלהות ענק. בין אם זה שוק בעיר גדולה שדוחף לך מזון ובד, בין אם אלו סמטאות של מבצר עתיק המשמשות כחנות סובינירים ותכשיטים אינסופית, בין אם זו פסגת הר – אפילו שם מנגנים לך מוזיקה קיטשית ומנסים למכור לך דיסקים. בשום מקום הסחורה לא יושבת לה בנחת ומחכה שתיגש אליה. הסחורה קופצת עליך, צועקת לך "הלו! הלו! הלו!", רודפת…

אומרים שהתפיסה של ההודים שונה מהתפיסה שלנו, המערביים, בנוגע להיבטים רבים של החיים. אני סבורה כי זה לא עניין של תפיסה: כמה מונחים בסיסיים פשוט לא נקלטו בהודו מעולם. כמו המבורגר שפשוט אי אפשר למצוא פה, ככה אי אפשר למצוא היגיון, היגיינה, או אמת. היגיון ההודים לא מצייתים לחוקי לוגיקה פשוטים ולא למוסכמות בינלאומיות. התוצאה היא לפעמים כאוס ססגוני, ומרתק, ולפעמים תסכול ואיבוד עשתונות. תוכלו לראות את זה מתבטא בתפריטים ההודיים העמוסים כל טוב, בלי שום סדר הגיוני (קינוחים? בסוף? מה פתאום). תוכלו לראות את זה במנהגים הדתיים, שכוללים רעש טורדני במשך חצי משעות היממה, אנשים בתחפושת מצחיקה שמצליפים בעצמם,…