ביומיים האחרונים חווינו את מנאלי וסביבותיה דרך הרגליים והעיניים. בחיי, אני מרגישה את השרירים מכף רגל ועד ישבן, הנעליים החדשות שקנינו לטיול כבר מלוכלכות (אבל גילו עמידות מרשימה לכל הנחלים שנתקלנו בהם, תודה מיקי!), המצלמה מלאה בתמונות מרהיבות, והכי חשוב – נראה שאנחנו לא מפספסים דבר ממה שיש לעיירה הזאת להציע. שלשום הצטרפנו לחבורה של שלושה ישראלים חמודים ונמרצים יחסית לשאר הישראלים פה, שלקחו אותנו לסיבוב מעגלי סביב העמק. עברנו דרך טבע פראי וכפרים נטולי-תיירים כמעט. אתמול החלטנו שנעשה משהו רגוע יותר, אז פשוט הלכנו לבד את כל הדרך ברגל לושישט, העיירה הסמוכה (חמישה ק"מ), ונלך לבקר את המפלים שנראים…

היום השני שלנו בדלהי היה נטול מטיולים. בכל מקרה, כנראה אין פה יותר מדי אטרקציות לתיירים מפונקים כמותנו. פגשתי את ללה, בחורה שהכרתי עוד מימי ישראבלוג. כמובן שהיא הגיעה עם בן זוג, וחברה, וחברה של חברה… כך הפכנו לקהילה עליזה ובנאלית של שמונה תיירים ישראלים. על מנת להתגבש ולהתחבר, ישבנו על גג של גסט האוס ישראלי באופיו עם עוד כמה ישראלים, והתלוננו כמה שאנחנו שונאים ישראלים, ובמיוחד את הנטייה שלהם להידבק זה לזה בקבוצות.

מה קורה בעצם? למי שלא עקב ולא הבין: הזוג הנשוי-טרי החמוד, זרוב ותומאסו, אורזים את הקיטבגים שלהם, וטסים לירח דבש שאמור להימשך שנה. הכרטיס שברשותנו הוא כרטיס one way להודו, שם בטח ניתקע חודשים ספורים. אחרי זה מתכננים לקפוץ לביקור בתאילנד, ויאטנם. אולי גם סרי-לנקה, נפאל, סין, יפן. איפה שנוכל להרשות לעצמנו. אחרי זה, אמריקה. הטיול יסתיים באוגוסט 2012, עוד שנה מהיום, בפסטיבל ברנינג מן. בשביל הטיול, עזבנו את העבודות שלנו ואת הבית ששכרנו, ומכרנו את כל הרכוש שהייתם מוכנים לקנות. את השאר מסרנו. הדברים היחידים שנשארו לנו, הם: 1) לפטופים; 2) החברים שלנו – אתם. ואלו דברי ערך חשובים…