השערורייה האחרונה ששמי השתרבב בה, הייתה הפוסט של אלון עוזיאל אשר עסק בקריפס, הדור החדש של המטרידים אשר משגשג ברשת. אני מתה על הבלוג שלו, ותיכף כשפרסם פנייה לבנות ישראל לשלוח לו תיעוד של הצקות ברשת – לא היססתי לשלוח לו את אחד ממכתבי החיזור העיקשים ביותר שהגיע למפתן תיבתי. כבר מזמן פרסמתי את התכתובת בעמוד הפייסבוק שלי, וגם כשהעברתי הלאה לא צינזרתי דבר, ועל כך התרעמתם. על חילול הפרטיות והכפשת שמם של הקריפס המסכנים. מיכל, חברה וקולגה, שאלה אותי למה עשיתי את זה, ואם אני מודעת לכך שאני חשופה לתביעה משפטית. ואני עניתי – לא נראה לך אבסורדי שגבר זר…
פרק שני בעבודת הסמינריון של אליזרין. פרק א'> פרק 2: דף הפרופיל – כלי לעיצוב זהות אם האינטרנט התחילה כרשת של מידע, נראה כי בימינו היא הולכת והופכת להיות רשת של אנשים. הקונספט של ווב 2.0, הוא "מחשוב חברתי": רשת המעודדת יצירת תכנים, שיתוף תכנים, ושיתוף פעולה. הגולש הוא כבר לא רק צופה אשר צורך תוכן, אלא משתתף פעיל שיוצר תוכן. האופן בו אנו גולשים הופך להיות יותר ויותר אישי עם התפשטותן הבלתי פוסקת של רשתות חברתיות, כשהמובילה ביניהן היא פייסבוק. ביולי 2010, פייסבוק דיווחה על 500 מיליון משתמשים רשומים. מביניהם, 50% מתחברים לאתר מדי יום ביומו. בישראל, מספר המשתמשים עומד…
עבודת סמינריון מאת אליזרין וויסברג. הוגשה לצילה חסין. שנקר, 2010 היא נראית לי רלוונטית כעת כאשר התקשורת מדברת על הנרקיסיזם של דור ה-N. אפרסם תחילה את חלקה הראשון שבוחן את המוטיבציה לשימוש ברשתות חברתיות, בהמשך אפרסם את חלקה השני המשווה רשתות חברתיות למשחקי מחשב. מבוא רשת האינטרנט עבורי היא מקום מגורים, מקום לעבוד בו, ומקום לבלות בו. התחלתי את דרכי כבלוגרית, המשכתי ברשתות חברתיות, ובאמצעות שימוש אינטנסיבי באפשרויות שהאינטרנט מעמידה בפניי, הגעתי למעמד בו אני מצליחה להתקיים משילוב של שני התחומים האהובים עליי – עיצוב, ורביצה אינסופית מול הרשת. מה הופך את הרשת למעניינת כל כך עבורי ועבור אינספור האנשים…
הצילומים בפוסט זה צולמו על ידינו, תומסו וזרוב, וניתן להקליק עליהם להגדלה. תודותינו נתונות ל:נוקס על המחוך המהמם, גיא סילברמן על החצאית החגיגית, עומרי יובל על השאלת ציוד תאורה, נמי השובב על החזקת ציוד תאורה + פיתוי חתולי רחוב.
הפרקים הראשונים של "מחוברים" העלו מועקה וכבדות ותחושת "אוף" בחושיי השבעים מתיעוד-עצמי. ועם זאת, מאז איני יכולה שלא להפסיק לצפות בהם. המחוברים מרתקים ומחליאים אותי. הם מעוררים בי הזדהות ואימה. אני מזדהה עם ההחמרה העצמית של שי גולדן. עם האינפנטיליות של ישי גרין. עם הנהנתנות הדקדנטית של דודו בוסי. הכי כואב לצפייה הוא רן שריג. מסתכלת על החיים שלו, ומבועתת. מערכת היחסים בינו לבין אשתו מעדה איפשהו בדרך, שוכבת שבורה בבור הבורגנות. ואני יודעת שהחלטה אחת לא נכונה, שצעד אחד עקום, ואמצא את עצמי בבור הזה. חיים של הצלחה גדולה על הנייר וריקבון גדול בנשמה. צעיר המחוברים, לואיס, לא מעורר…
שורות אלה אני יושבת וכותבת מהבית החדש והמרגש שלי במרכז של המרכז של תל אביב. מדובר בדירה הכי מגניבה ביקום. עלה לנו בהרבה דם, יזע ומרשרשים להשיג אותה, אבל עשינו זאת – ואנחנו מתענגים עליה כבר חודש מאז שעזבנו את רמת גן בלי להביט אחורה. שאלה נפוצה שנשאלתי היא "למה כל כך דחוף לך לגור בתל אביב? יש עוד הרבה מקומות שנמצאים 10 דקות נסיעה מתל אביב, שבמחיר שכירות של דירת חדר בתל אביב, אפשר להשיג בהם דירת שלושה חדרים?" רק בן אדם שלא גר בתל אביב מעולם, או גר בתל אביב ולא הבין מה עושים איתה, יכול להגיד כזה דבר….
איני יכולה לדווח לכם איך התהליך של "מחוברות" נראה עבורי במבט לאחור. אני משדלת שלא להסתכל לאחור יותר מדי. בינתיים העתיד שלי נראה לי מעניין יותר, והעבר – טוב, הוא מתועד, אוכל לחזור אליו ולהבין אותו טוב יותר כשאהיה זקנה, בלה ומשועממת. בטלוויזיה הביתית, כשהיינו נתקלים בשידורים חוזרים של "מחוברות", לא נשארנו להסתכל. ראינו את זה, חיינו את זה, למה לחזור שוב לדוש בתהליך המטלטל? תארו לעצמכם תהליך בריון, שבא, תופס אתכם בכתפיים, מנער אתכם קדימה ואחורה בעוצמה, ומשליך אתכם על אם הדרך. האם הייתם רוצים לחזור אליו לעוד סיבוב? אני לא. זה מה שהיה "מחוברות" עבורי, תהליך עוצמתי שניער…
לכבוד יציאת הספר החדש והוורוד של דודו גבע, יצא המנוח לסיבוב בעיר עם אנגלמאיר חברו האהוב. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=0eNKA0lp8tw[/youtube]
אתמול פגשתי את דיוויד לה-שאפל! אני, תומסו, תריסר אנשים לבושים מוזר שהברחתי לתוך גבולות התערוכה, ועוד כמה מאות ישראלים נלהבים. אירוע אקסלוסיבי זה לא היה, אפילו אמא שלי באה. למרות הטוטאל לוק הוורוד, היה לי קשה להתבלט בין הגרופיז הנחושים שעטו על דיוויד היקר, הענוג. באינטראקציה הקצרצרה שלנו הספיק לומר לי שהוא אוהב וורוד, והסב את תשומת ליבו למעריץ הבא בעדר. לנוכח עבודתו הרהבתנית, המוגזמת, הביקורתית, היה משונה להתוודע לבחור סבלני וכנה שממש מקשיב להבלים של מעריציו היהודונים. מה שגרם לי עונג רב באותו ערב, היה הענקת כרטיסי כניסה לאנשים לבושים להפליא. עצם הרעיון של לגמול לבני אדם מקוריים בחזותם…