תמיר חיטמן הוא אדם שלא שייך למקום או לתקופה מוגדרים. הוא לא מכאן. לפעמים הוא נראה לי כמו אח אבוד של ג'רוויס קוקר המלנכולי, אלגנטי ונוסטלגי בקפידה. אני גם יכולה בקלות לדמיין אותו כנווד טום-וויטסי שיושב ליד כניסה לתחנת מטרו נטושה בעיר אירופאית אפלולית שלא קיימת ומוציא צלילים מוזרים ויפים מהאקורדיון העתיק שלו. הוא משנה פנים כאשר נותן את המוסיקה ואת המילים שלו לאמנים אחרים. אין לו בעיה לעבור מפריס לדרום תל אביב. "אני כמו פלסטלינה, כמו זיקית. אני יכול לדבר עם אמן מסוים וללכת לקראתו. ואז יוצאים צדדים בי שהם לא בהכרח ההשפעות האירופאיות שלי". שיעור ראשון בכריזמה לתמיר…
תזכורת: היום מרכיבים היום מתקיימת פתיחת התערוכה "מרכיבים" של דפנה טלמון. כבר כתבתי עליה, ואני מתכוונת לבוא לשם. איפה? בית קסטיאל, אלפסי 36 ת"א מתי?היום, חמישי ה-05.11 החל מ-20:00 לדף האירוע פארטי מונסטר גיבורי על סיבוב נוסף של מסיבת התחפושות המהנה ביותר שיש לתל אביב להציע לנו. והפעם: מחווה לגיבורי על, קומיקס, וכל מה שמגיע עם בלוני דיבור. אתם מתבקשים להשאיר בבית את בגדי היומיום ואת עכבותיכם. איפה? השרון 12 ת"א מתי? היום, חמישי ה-05.11 החל מחצות מחיר: 30 ש"ח, ומי שבא לפני 01:00 מקבל הנחות, אם יש בידו פלאייר של האירוע, או לכל הפחות תחפושת טובה. לדף האירוע מסיבריטני מכירים…
כמו הרבה בלוגרים נחשבים, קיבלה זרוב פנייה אישית מכוכבי "מקום לדאגה" – בה הם מביעים דאגה למצב הרייטינג של העונה השנייה שלהם בערוץ 10. זהו קמפיין חברתי יעיל. הוידאו לא מדויק, לא איכותי, וניכר שאין שום נימה אישית בפנייה האישית לזרוב ולבלוגרים האחרים. אבל כמה הם נואשים! רחמים. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=XgSNLrB0Y7I[/youtube] הז'אנר הנואש מתיישב היטב על יכולותיו הדרמטיות של אבא קריר, שתיכף ומיד ביקש ממשתתפי "מקום לדאגה" שיפנו גם אליו. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=_yCqK0C_n9A[/youtube] בלוגר נוסף שעשה זאת, הוא אסף שגיא, אבא של דורבנות. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=HdaeTQ2VU_A[/youtube] מה דעתכם? מי הכי נואש? מי הכי משכנע? האם מישהו מכם יזכור להדליק את הטלוויזיה במוצאי שבת בעקבות הקמפיין הזה?…
לאחר כל תלאות הפרקים הקודמים, זרוב מתחתנת עם חפיסה של מאסט לונג לאסט, ויכולה להיות בטוחה שזה ימשך לנצח, אם לא יותר מזה. (מומלץ לצפות קודם בפרק 1, פרק 2, פרק 3, ופרק 4) [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=kx2Mr8RCyS4[/youtube]
בתור משתמשת פייסבוק חסרת עכבות, רכשתי לעצמי 3,778 חברי פייסבוק. אני אוהבת את כולם, חוץ מאלה שמתייגים אותי בתמונות שאני לא מופיעה בהן. מכירה מקסימום 800. כמה מהם מכירים אותי? טוב, כאן אתם נכנסים איתי לדיונים פילוסופיים עמוקים על המשמעות של היכרות. אני מקבלת כמה עשרות בקשות חברות בכל יום. כשחזרתי מחודש בתאילנד, התאספו אצלי מעל 1,500 בקשות חברות. כן! טירוף. שרפתי כמה שעות מהחיים שלי למיין אנשים, כשאני מקדישה לכל אחד מהם ארבע שניות בממוצע. לאחר אלפי בקשות חברות שנשלחו ודמעות רבות שנשפכו, אני מרגישה מחויבת לענות: למה לא אישרתי אתכם? בובובו? ובכלל, איך אני מאשרת אנשים? הנה הנוסחה הסודית כולם מתחילים…
במקום לכתוב על אירועי החברה שנכחתי בהם, אני מביאה לכם כמה תמונות מייצגות של הסופ"ש הרטוב הזה, שאני ותומסו צילמנו. מקווה שלא אתעצל ואהפוך את זה למסורת. ארוחת יום ההולדת של נטע ריסקין, המגניבה בנשים מסיבת פרידה לשני שני קגן הייתה האדם הנכון במקום הנכון. כשדיוויד לה-שאפל הגיע לביקור, היא התיידדה איתו. היום, היא בלוס אנג'לס על תקן המתלמדת החדשה שלו. הגעתי להיפרד ממנה לפני נסיעתה, ונזכרתי בימים לפני עליית זרוב.קום בהם הייתה אסיסטנטית של דור. [caption id="attachment_2727" align="alignright" width="480"…
הפוסט האחרון שכתב אורן הזכיר לי מסיבה אחת ישנה וטובה שהרמתי, לכבוד חג ההא-לא-ווין, שלא מתקיים היום. הנה טקסט שפורסם לראשונה ב-22/3/2004 מערכת הפעלה לתפוס טרמפים אינו עסק של מה בכך. זו מלאכה קשה שדורשת את מלוא הכישורים האינטלקטואליים של אדם, ושנים של נסיון בתכנון אסטרטגי. אבל במקום שבו ניסיתי לתפוס טרמפ – שום דבר מאלה לא היה יכול לעזור. זה לא היה רחוק מביתם המפואר של המקרר ושל ידידי המטאליסט הצפוני. כלומר, השכונה שבה ניסיתי לתפוס טרמפ הייתה כל כך טחונה, שרוב תושביה ודאי לא מכירים את המושג "טרמפ". אלה שכן מכירים, ניסו לעבור לנתיב הרחוק ביותר מאגודלי המונף…
אני זוכר את מסיבת האלווין הראשונה שהייתי בה, זה היה לפני 5-6 שנים לערך, כשזרוב עוד הייתה מפיקת מסיבות צעירה. היא אירגנה את מסיבת הא-לא-ווין, המסיבה שבה לא חוגגים את האלווין כי זה חג נוצרי(או משהו בסגנון). הגעתי למסיבה אחרי תעיה ארוכה ברחובות רמת אביב האיומים, כשקיבלה את פני זרוב, אוחזת חלון תריסים גנוב ועל מצחה מצוייר איקס בתוך ריבוע. "למה התחפשת?" אני שואל. "למערכת ההפעלה חלונות!" היא עונה בביטחון. אני לא זוכר מה אמרתי, כי זה היה לפני המון זמן, וגם השתכרתי מליקרים פגי תוקף מארון המשקאות שהיה במקום אבל אני זוכר ששמתי את האלבום של מיוז "absolution" שיצא…
קבוצה נלהבת של צעירים, מרביתם חברים, מקורבים, או סתם אנשים שאני תופסת מהם, הרימו את הכפפה וארגנו אירוע ריקוד המוני ראשון בישראל. פלאש מובס ושאר התארגנויות "ספונטניות"כבר היו פה. אני עושה מאמצים להשתתף ולקדם כל אחד מהם. עם כל הכבוד למסיבות, פאבים, ודרכי בילוי קונבנציונליות, שום דבר לא מהנה יותר מחבורה גדולה של אנשים שמתאספת, עושה דבר מה שטותי ומהנה, מפרה את הסדר הציבורי ומנערת את התודעה של עוברי האורח. הפעם, באופן משונה, גם עיריית תל אביב החליטה שזו יופי של יוזמה, ונותנת תמיכה ומשאבים על מנת להרים את האירוע. ברחבי העולם כבר התקיימו לא מעט הרקדות אימתניות, של מייקל…
מכירים את אלכסנדרה סולימסקי? אם כן, אני בטוחה שהעסקתם אותה זה מכבר. אם לא, הגיע הזמן להכיר. אלכנסדרה סולימסקי, קבלו אותה. לא, ברצינות. היא ממש רוצה שתקבלו אותה. מכיוון שברור כי הדרך הטובה ביותר להשיג עבודה בימינו, היא באמצעות שיטת סולימסקי, החלטתי גם אני להקליט! [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=lbrWT5SgX7w[/youtube] צילום: דור גרבש עריכה: זרוב מומלץ גם להיט הדאנס של נוי אלוש "יונתן הקטן".