לא ראשונות כרונולוגית, לא הכי טובות, אבל הראשונות שהצלחתי להעלות באינטרנטים החולים והמקולקלים שמתסובבים פה בתאילנד. אני יושבת בחדר מואר פלורסנט ברובע הזונות של צ'אנג מאי. לידי: אישה שמספרת באנגלית קלוקלת בסקייפ איך אין לה כסף לסבון. בימים האחרונים כתבתי המון ואפילו ציירתי – עם צבעים ומכחולים! לא עם וואקום ומקלדת. מאוד משמח אותי העניין הזה. חטפתי הצטננות. מתגעגעת אליכם, מתגעגעת לתקשורת שעובדת, אבל נהנית מניתוק.

לאחר נסיעה מפרכת, נראה כי תיכף ננחת בבנגקוק. הטיסה בסדר גמור, אם מתעלמים מזוטות כמו כרית מושב רטובה שביליתי עליה כמה שעות לפני שהבנתי שהיא רטובה, ומהמשפחה מרובת הנפשות שיושבת בהמשך השורה שלנו, ומגדלת ילד שמשתעל במשך שעות ברציפות, ותינוקת שבוכה ללא הרף. את השעות האחרונות העברתי בלגלגל בהילוך מהיר בראש את הסרט שהוא החיים שלי, בעיקר את החודשים האחרונים – אלה שההילוך המהיר לא זר להם. בעיניים עצומות, נים ולא נים, הציפו את מוחי שאריות מהמחשבות הישנות והחבוטות שהמראתי איתן מישראל. על תומסו האוהב והאהוב; על אמא המציקה שלא שחררה אותי לטוס בלי לדחוף לי לתיק שקיות מלאות בשקיות…

עד הרגע האחרון לא האמנתי שזה יקרה. עד שלא ראיתי כרטיסים ביד שלי, וראיתי אותם רק בשבוע האחרון, לא הבטחתי לאף אחד שאני נוסעת. אבל הנה זה קורה, וזה קרוב מאי פעם. הטיסה שלי ממריאה ביום חמישי בערב. אני נוסעת עם חברתי נעמישקה לתאילנד, לחודש – אולי אפילו יותר. מה זרוב.קום יעשה בלעדיי?h3>מה הגבר שלי יעשה בלעדיי? כן כן, מה ששמעתם. אני נוסעת לחודש ומשאירה את הגבר שלי, תומסו, בבית לבד. הכיצד? ובכן, מגיע לו, לנקניק. כשהייתי בת 20 הוא זנח אותי בדירה החדשה שרק עברנו לגור בה ביחד, ונסע להודו, ליותר מחודש, יום לפני היומולדת שלי. המצפון שלי נקי,…