דברים שעוזרים לי לצלם טוב יותר:
התבוננות – כשאני הולך ברחוב של עיר, העיניים שלי לא נחות לרגע. גובה העיניים היא רק זווית אחת בשבילי. בד"כ אני מסתכל למעלה, על גגות הבתים והמרפסות, על חוטי החשמל שהסתבכו בינם לבין עצמם ועל החתולים שמביטים עלינו מלמעלה. אני מסתכל למטה. לגיהינום החריצים של המדרכה, על השלוליות שמשקפות את הבניינים רוויי הזכוכית, על גופות הכלבים שנדרסו. אני מסתכל פנימה, אל תוך הבתים ששכחו לסגור וילון, לחנויות התאווה והגרגרנות המלאות באנשים שמחים.
אני מחפש את הסיפור – אני מוצא את הסיבות המתפתחות שהובילו אל אותו הרגע המיוחד שבו לחצתי על השאטר. אם אני לא זה שגורם לסיפור שבראש שלי להתממש על סט, הרי שאני בונה עלילה משלי למה שאני מוצא ברחוב. לפעמים אותה עלילה קשורה מאד למציאות, עד הרמה שבה אני יכול לנבא מה יקרה הלאה, ולפעמים לא, אבל זה לא משנה. מה שחשוב הוא שאני לא מקפיא את המציאות לפריים בודד. אני יודע ומרגיש שהכל קשור.
ידע טכני – אני מנסה ללמוד ככל שאני יכול על הציוד בו אני משתמש. לא מסתפק בהבנה של הצמצם, התריס, והפונקציות של המצלמה. אני מנסה להבין את כלי העזר לצילום כמו פוטושופ ואפילו מדפסות. אני מבין שככל שאדע יותר עליהם, יהיה לי יותר קל לנצל את היכולות שלהם. מצד שני, אני לא הופך את הכלים האלו למטרה כמו לא מעט צלמים שאני מכיר. לא תראו אותי מפרסם צילומים תוך הכרזה בכותרת הצילום במה השתמשתי.
אני אוהב אנשים – גם מחוץ לצילום. כל דבר שאנשים עושים מעניין אותי. החיוך כמו הבכי, האסון כמו החגיגה. אני סקרן לגבי כל הוויה אנושית ומרגיש פליאה כל פעם שאני נתקל בה. ההבדלים בין אדם אחד לאחר גורמים לי לגירוי ותדהמה, לא לדיכאון ושנאה. אני מצליח למצוא יופי כמעט בכל הבעה של רגש, בכל פנים ותנועות גוף.
אחד עם החוויה – אני רואה בצילום חוויה, לא עבודה ולא תחביב. אני לא מדבר על זה שפעם בכמה זמן אני מצלם את החברים המופקרים שלי ברגעים של שיכרון, או על זה שאני נעזר בו כדי לראות אנשים ערומים. לא! אני מתכוון שאני מנסה לצאת להרפתקה בכל פעם שאני מפעיל את המצלמה. אני יוצא למסע קטן ולפעמים לוקח איתי דוגמנית.
לכן, כשתראו אותי מצלם, ולא משנה מה, תפגשו אדם שונה מאד מהתם שאתם מכירים בחוויות יומיומיות משעממות. כשאני מצלם אני כל כך מרוכז, שאני לא יודע איפה אני. אתקן, אני יודע איפה אני, אבל זה לא המקום הפיזי. כשאני מצלם, אני מבחין בהמון פרטים שאני מפספס ביום יום, ומפספס כמה שיקפצו לעין שלי לפני כל דבר אחר.
דברים שמפריעים לי לצילום :
אני לא מושלם – וגם לא מחפש מושלמות בתמונות שאני מצלם. לא אכפת לי מספיק מהתוצאה שאני מייצר. גם אם אני מוכן לטפס על סלע משונן, לסכן את חיי ואת המצלמה שלי בהושטת היד רחוק מדי, אני לא מוכן להשקיע יותר ממה שהמוטיבציה שלי מספקת. גם אם זה ברור לי שהתמונה תהיה טובה יותר אם אני אצלם עוד פריים, או אבקש מהמודל לעשות משהו אחר. אני יודע להעריך את הצלמים האיכותיים שבוחרים בקפידה ציוד, תאורה או תנאים אחרים, אבל אני פשוט לא כזה.
אני לא אוהב לתכנן – הייתי רוצה להוסיף שזה בגלל שאני ספונטני, אבל זה לא נכון. זה מעצלנות. עם השנים מצאתי שיש לזה גם תכונות חיוביות (כמו היכולת לחשוב מחוץ לקופסא שנפגמה פחות), אבל באופן כללי, העובדה שאני אוהב להשאיר דברים לרגע האחרון עשתה את הצילומים שלי לפחות "מקצועיים". אני פועל בקצב מהיר רק כשאני כבר "עם הגב לקיר" וחייב באיזה מובן לייצר תמונה.
דמיון – מאד קשה לי לראות בעיניי מוחי איך משהו שאינו קיים יתממש במציאות. עם תנאים, בלי תנאים, זה לא משנה. אם מישהי שואלת אותי איך הבגד הזה יראה עליה, באמת שאין יכולת להשיב. לא רק שאני לא מסוגל לדמיין את הבגד הזה נמתח על האיברים שלה (שכרגע עטופים בבגד אחר לגמרי), אלא שאני לא מסוגל לדמיין תשובה שאיננה ישירה וכנה שלא תוציא אותי אידיוט.