נשות רג'סטאן לבושות תמיד בסארים יפהפיים בצבעים הבוהקים ביותר שניתן להפיק מפיגמנטים ארציים. איפשהו באינטרנט כתוב שהמלבושים הצבעוניים נועדו על מנת שהגברים יוכלו לעקוב אחר נשותיהם העובדות בשדה, ולוודא שלא ינאפו. הסברה שתומאסו העלה הרבה יותר הגיונית מהרעיון המופרך הזה. הבגדים הססגוניים הם אמצעי הישרדות נואש אשר שמטרתו להציל את הנשים מהקטל בכבישים הבלתי-אפשריים של הודו.
היום שמנו בצד הנטייה החזקה שלי להתרחק ממוות בטוח בכל הזדמנות, עשינו את הדבר הישראלי המתבקש ושכרנו אופנוע. הכבישים לא סואנים כמו בעיר ועלות ההשכרה היא 200 רופי בלבד ליום. איך יכולנו להגיד לזה לא?
תומאסו עלה על האופנוע שנתנו לו. שחור ונחמד מתוצרת לא ידועה. עשה סיבוב, היה מבסוט. הוא אמר לי "תעלי, בובה", וכבר עמדנו לנסוע אל האופק כאשר הבחנתי בכך שמשהו חסר. קסדה! נכון, מיליארד הודים לא רוכבים עם קסדה, אבל עבורי לפחות – חיי חשובים יותר מחייהם של מיליארד הודים.
אז חזרתי לרוכל האופנועים. יש'ך קסדה? שאלתי. לא. הוא ענה. אבל מה את צריכה קסדה? אף אחד לא לוקח קסדה. הבהרתי את עמדתי: אין קסדה – אנחנו לא לוקחים את האופנוע. זה גרם לקסדה לצוץ באורח פלא כעבור ציפייה קצרה של כ-25 דקות. הייתה זו קסדה אחת בלבד. היא לא נראתה כמו משהו שיגן על הראש שלי אם ניתקל פתאום באוטובוס. מצד שני – היא כן נראתה כמו משהו שישאיר לי למזכרת חיידק טורף במוח.
על אף הציוד הקלוקל יצאנו לדרך. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים, אבל הנסיעה הייתה מרגשת. השילוב של הנופים המרהיבים, בעלי הנוהג בגבריות בבהמת-כביש פראית כששיערו מתבדר ברוח, הרטט בין הרגליים, סכנת החיים האמיתית המרחפת מעל ראשנו…
עצרנו בצד הכביש המוביל צפונה, וצירוף מקרים הוביל אותנו למקום שלא היה לנו סיכוי למצוא בכל דרך אחרת. רוכל מקומי שראה בנו את הפוטנציאל הכלכלי הציע לנו לעצור אצלו לצ'אי ו/או צ'ילום בדרך לפסטיבל. פסטיבל?! שאלנו אותו. כן, יש בהמשך הדרך יריד. רק עוד כמה קילומטרים. הותרנו אותו באבק ונסענו הלאה, לחפש את הפסטיבל. היינו צריכים לשאול לפחות שלושה מקומיים בסימני ידיים עד שכיוונו אותנו למקום האירוע.
מצאנו זרזיף דליל של מקומיים בבגדים חגיגיים צועדים לכיוון כלשהו, חלקם מחזיקים קלשונים. התחלנו לנסוע לאותו כיוון והנחנו שתיכף נגיע להתאספות צנועה של הודים שמחים. אך הזרם הלך והתעצם ככך שהמשכנו לנסוע בשביל העפר. בסופו של השביל, מצאנו את היריד הכי גדול ביקום. היו שם עשרות אלפי הודים והודיות בסארים מרהיבים – ואף לא תייר אחד מלבדנו; קרקס; פעלולים מסוכנים ומטופשים; גלגלי ענק; ביניהם – גלגל הענק של הקפיטליזם: שופינג. אינספור דוכנים של בגדים, צעצועים, כלי מטבח, מזון. הדבר היחיד שאי אפשר היה למצוא שם הוא בקבוקי משקה סגורים. המקומיים מעדיפים את המים שלהם מהברז.
זו הייתה חוויה צבעונית וייחודית. שמחנו לעשות משהו שיוצא מגבולות הגזרה של התיירות המערבית הקונבנציונלית. לראשונה מאז הגענו לרג'סטאן, לא התייחסו אלינו כאל ארנקים אנושיים, אלא כאל יצורים לבנים מסקרנים. מקומיים רבים פנו אלינו, אבל אף אחד מהם לא ניסה למכור לנו משהו, וזה היה מרענן. כמובן שדווקא שם הכי התפרענו: בזבזנו 10 רופי על מופע הקרקס! ועוד עשיריה על מופע האופנועים! עשרים רופי על ארוחת צהריים! חמישה רופי עבור ארבע בננות! עשרים רופי על ארבעה ארטיקים! לבסוף יצאנו בנזק נוראי של כ-13 שקלים שלמים. חזרנו שרופים, שמנים ומרוצים. צילמנו תמונות-תיירים אופייניות, הנה הן:
