כשהגעתי לרישיקש, התאכזבתי די מהר. אכזבה שהייתה יכולה להימנע לו הייתי מגיעה עם ציפיות נמוכות יותר. הבעיה היא שתליתי בה תקוות. הרי היא יעד תיירותי כל כך פופולרי, חייב להיות בה כיף, לא? לא. הנה כל הדברים שהציקו, עיצבנו, או סתם לא עמדו בסטנדרטים הגבוהים של הגברת המפונקת שכותבת שורות אלה.

הגשר

גטו התיירים של רישיקש בנוי סביב נהר הגנגס הקדוש. כל תייר שחוזר מרישיקש מספר חוויות מגשר לקסמן-ג'ולה שמחבר את רישיקש יחדיו. הגשר צר, ארוך ורצוף סכנות: אופנועים שעוברים בין הולכי הרגל בלי להאט בעודם צופרים, פרות נוגחות, ובעיקר – בבונים ערסים. הבבונים תלויים על גדות הגשר ומתקיפים תיירים חולפים. בדרך כלל הם חוטפים אוכל מהידיים. לפעמים הם חוטפים תיק צד שלם בשביל הבננה שנחה בתוכו, ואז הנערה המסכנה צריכה להיפרד לשלום מהדרכון שלה, שיושלך לנהר הגנגס כי אינו נחוץ לקוף. במהלך שהותנו ראה תומאסו תייר יפני ננשך על ידי כנופיית קופים, שזה כלום לעומת האגדות האורבניות על קופים שחטפו תינוק מאמו. והכי מעצבן: בין כל הסכנות הללו, מוצאים לנכון התיירים ההודים לעמוד בחבורה של שבעה אנשים ולחסום את הגשר בשביל להצטלם. מכל המקומות ברישיקש שאפשר להצטלם בהם!

חיי הלילה

שבו בנחת ואספר על חיי הלילה הסוערים של רישיקש: ב-22:30 חוזרים לחדר והולכים לישון. כל מקומות הבילוי נסגרים, וגם לפני שהם נסגרים לא קורה בהם שום דבר מעניין. אין אלכוהול, ריקודים, או תרבות. דרך הבילוי היחידה היא לשבת במסעדה נחמדה על שטיח מוכה פשפשים, לאכול מנות צמחוניות עד להתפקע, ולקשקש עם אנשים מכל העולם.

השנטיבוטים

האנשים שמגיעים לרישיקש מכל העולם, עושים את אותם הדברים בדיוק. כל כך הרבה ארצות מוצא; כל כך מעט גיוון. כולם הולכים לאותם מקומות, כל יום, כל היום. אותם טיולים, אותן מסעדות. אני מטיילת בעולם כדי לראות אלטרנטיבה, דרכי חיים חדשות ושונות, ומה שאני מקבלת זה עדר של שנטיבוטים שמתוכנתים לקום ב-5 בבוקר כדי ללכת ליוגה ולאכול ארוחת בוקר באותה מסעדה שאכלו בה את כל שלוש הארוחות של אתמול.

החוף

בעלי שהיה ברישיקש לפני חמש שנים סיפר לי על חוף קסום על גדות הגנגס ובו חול זהוב ותיירות משתזפות בביקיני. יותר מחודש בהודו ולא הזדמן לי ללבוש אף אחד מבגדי הים היפים שלי, וכבר חיכיתי להזדמנות שאוכל לשכשך בהנאה במים קרירים בטבע. הודו היא ארץ כל כך חסודה, שאפילו נשים שהולכות בגופיה נחשבות מופקרות. אבל החוף הזה, הבטיח תומאסו, מיועד לתיירים בלבד, ושוטרים מגרשים משם את המקומיים. כשהגענו לחוף, שכבו שרועות על הקרקע זוג תיירות גרמניות נאות איברים והשתזפו בביקיני ליד שלט שכתוב עליו no bikini. הן היו מוקפות בשניים-עשר הודים צעירים גסי רוח שהתיישבו בנונשלנטיות במרחק מטר מהן, בעודם מסתבנים. אחרים צילמו אותן בסלולרי, תמונות שנועדו לאוננות. אחד ההודים הקטנים יותר התקרב עליי ונעץ בי מבט מחורמן – עוד לפני שהואלתי בטובי לרדת למדי ב' (ביקיני); מה שבהחלט לא עודד אותי להתפשט. אכזבה.

האינטרנט

רישיקש היא המקום הכי הומה-תיירים שהיינו בו בהודו, ובכל זאת אין בה אפילו בית קפה אחד שמציע אינטרנט אלחוטי חינם! זה אבסורד. בין חומות ג'איסלמר העתיקה, שהיו בה עוד עשרים-שלושים תיירים חוץ מאיתנו, מצאנו שניים כאלה. בלתי הגיוני ובלתי נסבל.
שמונה ימים ברישיקש הספיקו לנו, וכעת אנחנו ממשיכים הלאה.

למרות הכל, הוצאנו את המקסימום מהשהייה ברישיקש. הסתגלנו במהירות, למדנו איך לברוח מקופים תוקפניים, איפה לקנות את הצ'אי והעוגיות הטעימים ביותר, למדנו מה התעריפים הנכונים של הריקשות: המחיר לאותה כברת דרך היה 150 רופי בתחילת השהייה שלנו ו-15 בסופה. השתלבנו בקהילה קטנה של בוהמיינים מרחבי העולם, אבל גם לא התערבבנו יותר מדי, כי אחרי הכל גם הם היו שנטיבוטים.
כעת אני יושבת ברכבת שמובילה אותי לגואה ולא מפתחת ציפיות. בעלי טוען שזה המקום התפל ביותר בהודו, ומסרב לחזור לחוף ששהה בו בגואה (ארמבול) בטענה שאין שם מה לעשות. אנחנו ממשיכים לשם, ואין סיכוי שנתאכזב.