סגרו את העיר. ניו יורק משותקת. העיר שלעולם אינה ישנה, מנמנמת תחת שמיכת פוך עבה. היא לא צריכה ללכת ללימודים ולעבודה. היא לא יכולה ללכת לשום מקום: הרכבות והאוטובוסים לא פועלים. בשיא הסערה, גם המכולות בשכונה נסגרו. למשך הלילה, גם האינטרנט הפסיק לפעול. אבל רק לכמה שעות. החיים עדיין לא חזרו לסדרם. באיזורים אחרים של העיר אין חשמל ויש הצפות.

האמת היא, שהסערה האמיתית מתרחשת בראשים של האנשים סביבנו. בחדרי העריכה של ערוץ מזג האוויר. לא היה שום דבר מרשים בגשם וברוח. לא היה מופע אורקולי של ברקים ורעמים. רק עלי שלכת רטובים הצטברו בשולי הכביש, וכמה עצים נעקרו ממקומם.

עם כל הכבוד לאיתני הטבע, הסערה ה"גדולה" סנדי, נראית כמו קמפיין ענק לקופסאות שימורים ואוכל יבש. כמו ניסיון לזרוע פאניקה באומה האמריקנית. אצלנו בבית, האווירה רגועה. אנחנו יושבים בבית מאז יום שני בערב. תומאסו, אני, מוריס החתול השמן, אמיקו השותפה השלנו ובן זוגה פייר וחברתנו יעל, הבובנאית הנודדת.

אני מרגישה כאילו ההוריקן הזה נלקח ברצינות מוגזמת, היסטריה, דרמה, אימה, קומדיה. אני זוכרת דברים כאלה משנים קודמות בישראל הרגועה והיבשה. זה היה קורה כמה פעמים בחורף. לילה גשום וסוער במיוחד; הפסקות חשמל בפריפריה כי האזרחים מבזבזים יותר מדי חשמל על המזגנים ומפזרי החום שלהם; הצפה פה, עץ נפל על מכונית שם; קשישים והומלסים מתים מהצטננות; רוח שורקת. כבר ראיתי כאלה. הדברים האלה קורים. בתל אביב, ובטוח שבניו יורק.

מה שאני מנסה לומר, הוא שמזג האוויר הזה הוא לא אסון טבע: הוא חורף. הסיבה שסנדי נלקחת בפאניקה כל כך רצינית, היא שהיא מתאימה לתסריט. לתסריט שהאנושות מאמינה בו. לתחזית-העתיד המתקבלת על הדעת, הרומנטית, המאיימת והמרגשת. התסריט ההוליוודי, התנכ"י הנקרא "ארמגדון".

ההרגשה של שנות ה-2010, שנות העשרה, ה—teens של העולם, היא הרגשה שהעולם הולך קאפוט. השמיים נופלים עלינו. וזאת האופנה האחרונה.

בשנות ה2000 שלטה אימת הטרור, ובשנות ה-90 שלטה אימת באג 2000, ובשנות ה-80 שלטה אימת האיידס, ובשנות ה-60 שלטה האימה ממלחמה, ובשנות ה-40 של המאה ה-14 שלטה אימת המגיפה השחורה. האופנה שלנו, היא אימת החורבן אקולוגי הפתאומי. נכון, עדיין יש סרטן ואיידס ומלחמה, אבל עכשיו אנחנו חרדים במיוחד מהבום הגדול שישרוף את העולם, ולנו לא תישאר ברירה אלא להיצלות חיים בדרך למקלטים.

אפשר למצוא לזה הוכחות בכל מקום אליו מסתכלים. למשל, במילות השיר השנוא עליי tonighhhttt, let's make it tonight, we might not get tomorrow. סרטים כמו "2012", ואחרים, שמתבססים על סוף לוח השנה של המאיה שתיכף מגיע. אולי אפשר לראות לזה סימן גם באופנת ה-steam-punk שנראית לגמרי כמו משהו שהולך להיות באופנה אחרי שהעולם נחרב. הנאומים של המועמדים לנשיאות/ראשות ממשלה על אקולוגיה, גרעין, דלק, כולם מרמזים על התבלות, כליה ואבדון. ועכשיו – 24 שעות של גשם ורוח שהורידו כמה ערים בארה"ב מרשת החשמל, זוכות לסיקור אינסופי.

אולי אני מרגישה את זה כי עכשיו ארצות הברית היא הבית שלי, אני אומרת לעצמי כדי לנער מחדש את נקודת המבט שלי. ואז אני נזכרת במחבל שהתפוצץ בבנגקוק בזמן שהיינו בה. נכון שהוא היה מחבל לא משהו, אבל אני מוכרחה לציין שהוא לא עורר פאניקה כמעט בכלל. טרור פשוט יצא מהאופנה, ועכשיו מפחדים מסוף העולם. בובובובובובובו. ובגלל זה יום גשום הוא יותר מחורף: הוא סלב. הוא הנושא היחיד שמדברים עליו.

יודעים מה אני חושבת שיקרה? בעתיד אנחנו נבין שסוף העולם עוד לא פה. ב-2013 נתעורר ונראה שהעולם לא התפוצץ בפתאומיות בהותירו מאחוריו אש ותימרות עשן. ואז יבוא הפחד מהאבחנה המעיקה: העולם לא הולך לפרוש בשיא. הוא לא הולך להתפוצץ כמו בלון נפוח, מתוח, בעיצומה של מסיבה. להיפך. הוא הולך להתרוקן מאוויר. להתבלות, לדעוך, להירקב. באיטיות מענה, בלתי דרמטית וגם בלתי נמנעת. כל שנה הגשם יהיה חזק יותר. או דק יותר. או חומצי יותר. אבל רק קצת. והאנשים ימשיכו להסתגל ולהתרגל, והם לא ישימו לב שהעולם התקלקל בעוד קצת מאז לפני 100 שנה. הכל יהיה אותו דבר, רק טיפ טיפ טיפ טיפ טיפה יותר גרוע. כל יום. כל שנה. כל 1000 שנה. דעיכה איטית. העולם לא יעלם בעלומיו.

מה עושים נגד זה? דברים קטנים.

למשל, אני מנסה למכור 1000 פרטים של הטי-שרט הזאת ולהעביר 90% מהרווחים לנזקקים שנפגעו מהסופה.

בעזרת שארית הכסף, אארגן אירוע למען המטרה.

אפשר לרכוש אותה כאן ב-12.50$, וגם אם אתם לא מעוניינים, אשמח אם תפיצו את זה בחוגים הרלוונטיים.