יש רגעים בהם אדם אמור לתפוס את עצמו ולהביא לעצמו ניעור. איזה אפס אתה, צריך האדם לומר לעצמו. רגעים אלה משמעותיים במיוחד כשמדובר בקריירה, לימודים, משפחה, ושאר נושאים הרי גורל, אבל לפעמים גם מטייל נהנתן צריך לתפוס את עצמו ולהגיד: שמע, חבוב, אתה לא עושה את מה שאתה אמור לעשות. וזה מה שקרה הערב. אני מאוד הכעיסה את עצמי. כלומר, לא רק אני, ולא רק היום. מרמור שהלך ונבנה מאז שהגענו לקופנגן הגיע הערב לשיאו. אני נמצאת באי הזה שבועיים, שבועיים וחצי אפילו, ושום הישג משמעותי לא נרשם לזכותי. דיברתי עם הבחור המעניין ההוא, נגעתי בציצי של ההיא, רשמתי את מספר הטלפון של הזאת, וזהו בערך. הניסיונות שלי עקרים, אנמיים, פתאטיים. כל כך הרבה סוגי מסיבות פקדתי, כל כך הרבה אנשים ליברליים ומרתקים הכרתי, אפילו מיששתי קצת – וזהו. בושה וחרפה. בטיול המטורף הזה אנחנו לא צריכים לקום מוקדם, לא צריכים לדאוג איך ניראה בעיני השיקסע שאנחנו מנסים להרשים, לא צריכים להתבייש, להסס, לוותר. רק מחויבות אחת יש לנו: ליהנות עד המקסימום. ואני כדי ליהנות צריכה חברה. חברים חדשים, מרגשים, מרתקים, מושכים, מופרעים. עם המורה שלי לספורט מהתיכון היו לי יחסים יותר לוהטים ממה שהצלחתי לטוות באי הזה. זה מביך אותי.

אני מרגישה כמו חרא. כמו עננה של סירחון לא רצוי. זה כבר קורה כל כך הרבה פעמים שזה כבר מצחיק אותי: אני מבריחה התקהלויות. כשרציתי להרחיק ממני אנשים בשלבים קודמים של חיי, הם רק הגיעו. כשחיפשתי חברה, לדוגמה בכל המסיבות האחרונות, החברה פשוט התפרקה. כל שולחן שאני מתיישבת לידו – האנשים קמים. כל מעגל שאני נכנסת לרקוד עמו – האנשים מתיישבים. לא רק הכוסיות שאני מנסה למצוא חן בעיניהן, אפילו נספחיהן הלא-מעניינים. רואים אותי והולכים. אין סיכוי שזה עניין אישי נגדי, זו סתם אני שרגישה יותר מדי. זוהי הדינמיקה של מסיבה, אני יודעת. ובכל זאת, זה קורה כל כך הרבה שאי אפשר לבוז לעצמי. כל הזמן אני רואה אנשים שמפנים אליי את הגב כתגובה לפלירטוט או לחברותיות. נמאס לי לראות צד אחורי של אנשים, עם כל הכבוד והחיבה לתחת.

אחד: כישלון. שתיים: בדידות. כישלון כפול בדידות. ערבבו אותם למקסימום הרגשה רעה. שתי המפלצות המאיימות ביותר תוקפות אותי על האי הטרופי הקסום. הן מפחידות אותי יותר מגבהים, ממחלות, ממדוזות וכרישים ורופאי שיניים ורואי חשבון. האנושות, אני, שתינו לא מסתדרות אחת עם השנייה. אולי אני מתאמצת יותר מדי, וזה מה שמבריח את האנושות? ובכל זאת הגעתי למסקנה ולהחלטה שאני צריכה להתאמץ יותר. לפעול כמו טיל מונחה מטרה, כמו ערס חסר נשמה, כמו פקיד של אמנות הפיתוי. לנסות שוב ושוב עד שתושג הצלחה. סירובים לא יסבו לי כאב והשפלה כמו העכבות, הבושה והויתור על הנסיון, הויתור לעצמי. ממחר אני אתחיל, אתיידד, אדבר, אחמיא, אחייך, אלטף, אצחיק, אזמין הביתה – את כל מי שמוצא חן בעיני. מהר, ממוקד, חסר טאקט, חינני ומגושם ונוטף סליז כמו שרק אני יודעת. ואני יודעת שאני יודעת. אז קדימה.

עדכון: זה עבד