לקראת סוף החופש הגדול סבלתי מכמה בעיות: הראשונה היא כמובן סוף החופש הקרב, השנייה היא החופש עצמו. ביחד עם החודש הראשון לחופש, עברה גם רוח החיים. היה לי סדר יום קבוע: מתעורר, יושב מול המחשב והולך לישון. מידי פעם היו נכנסים חברים ולפעמים הייתי משכנע את עצמי לצייר או לנגן, אבל בעיקרון הייתי קם מהמיטה בקושי, מדדה לכיוון המחשב ומשם בחזרה למיטה.
אבל ה-20 באוגוסט היה שונה. בהליך בדיקת המיילים היומי קיבלתי שני מיילים שהחדירו תקווה מחודשת לחיי, ואני חייב להודות שהתזמון בחיים לא התייחס אלי יותר טוב. המייל הראשון הגיע מדור, מנהל זרוב.קום אליו פניתי כדי לכתוב באתר. הוא הפנה אותי לרוני. מאוחר יותר הופיע מייל מרוני, מלהקת בערוץ הילדים, מסתבר, והיא הזמינה אותי לאודישן. כמו שאמרתי, תוכן החיים שלי כבר היה ריק מחיים ומלא בnitrome, אז הסכמתי ללכת, מה כבר יש לי להפסיד? זו בכל מקרה לא הייתה איזו שאיפה, אז גם אם אני לא אתקבל, למי איכפת?
ביום רביעי, יום האודישן, אצתי רצתי לכיוון המכונית של אמא, שהתניעה את הגרוטאה שלנו לכיוון משרדי נגה ברמת החי"ל. הגעתי כשכמעט כבר לא היו ילדים באיזור ונכנסתי לאודישן מהר מן הצפוי. בחדר של רוני היה שולחן, דפים, מחשב, כיסא, פרקט, חלון, שידה, כוננית, מגירות, רוני ו..אממ, מצלמה?!
אוקי, כנראה מישהו שכח לספר לי שזה אודישן מצולם… טוב למי אכפת? היא ביקשה ממני לעמוד מול המצלמה ולהתחיל לספר על עצמי, והיא שאלה כל מיני שאלות על כל מה שאמרתי. בדרך ליציאה רוני הבטיחה לי שעוד שלושה השבועות יודיעו לי אם עברתי שלב.
ובינתיים, עברו כבר שישה שבועות, ואני הספקתי לשכוח. לפתע, בלי שום הודעה מוקדמת, תקף אותי טלפון מרוני. היא אמרה לי שעברתי ושהיא רוצה להזמין אותי לאודישן נוסף, הפעם קבוצתי. כמה נחמד, עכשיו אני צריך להיות עם עוד ילדים באודישן.
האודישן השני התקיים ב25 לאוקטובר. הגעתי לשם, ומה שתפס אותי שנכנסתי לחדר זה כמות הילדים המשונים: מאוטאקואים עד אימואים, מטאליסטים ופאקצות, ציירות עד גיקים וגיימרים, וכולם דחוסים ביחד עם הבלוגרים והמאגניבים באותו חדר המתנה, נכנסים להיבחן בקבוצות של חמישה.
חיכיתי לתורי והבטתי סביב. וונאבי-אימו קטן הפגין כישרון מדהים בפתיחת פה וחוסר יכולת לסגור אותו תוך שהוא פולט בדרך שטויות מסאות' פארק ו"אני רוצה לצבוע את כל היד שלי בורוד,שחור, ורוד, שחור. כי ורוד שחור זה אבריל, ואבריל זה פאנק!!!",
אני והוונאבי אימו היינו בקבוצה האחרונה להיבחן. גם שם הוונאבי אימו הצליח להפגין כישרון די מדהים שאיכשהו הוביל את השיחה לתחתונים יד שנייה של דראג קווין מקריית עקרון. ובכל אופן האודישן דווקא היה ממש נחמד, והפעם הבטיחו לנו שתוך שבוע נקבל תשובה, והפעם קיימו ובאמת חזרו אלי תוך שבוע עם הזמנה לצלם פיילוט, אבל אז התחרטו והחליטו לעשות עוד יום מיון מפרך. שוב הגענו לאולפנים, שם עשו לנו מין כיתת אמן עם קובי מחט ואינספור מגשי פיצה האט. בסדנה ההיא עם הפיצה עבדנו בעיקר בלעיסת הכיבוד – וגם קצת על עמידה מול מצלמה והנחיה, אבל זה כבר שולי. באותו היום, כשיצאנו עם טפסים שצריך להחתים בנוגע להעבדת קטין, הבטיחו לי שתוך שבוע יודיעו לי, ובאמת תוך שבוע הודיעו לי שהתקבלתי. האח!

ההפתעה הבאה מרוני, תקפה אותי במקום הרבה פחות צפוי: טיול שנתי באמצע המסלול לעין בוקק. רוני מסרה שהתכנית בסוף לא תעלה לאוויר. היא לא אמרה את הסיבה, אבל אני ניחשתי שזה בגלל שלא רוצים להשקיע בתפאורה.
למרות שלא יצא מזה כלום בסוף, אני חושב שהצעד הראשון שלי בתעשייה השאיר רושם טוב. אני לא יודע את זה בוודאות, אבל כבר מכירים את השם שלי שם, עובדה – לא מזמן, רונן מההפקה של מחוברות פנה אלי וביקש ממני לשלוח אליו ילדות מעניינות, וגם שאל אותי אם אני מעוניין להשתתף בגרסה הגברית "מחוברים". הסכמתי, ולא בגלל שהחיים שלי מעניינים, אני פשוט רוצה את 15 דקות התהילה שנגזלו ממני בגלל התפאורה. ואני מניח שמכל ההתרחשות הזו הבנתי משהו אחד: לכל הדברים האלו יש בטח תקציב עתק! שום אדם פרטי לא יוכל לממן כ"כ הרבה פיצה האט.

ורגע ברצינות : הרגעים האלו שבהם נחשפתי לתעשייה הזו היו די מפחידים במובן מסוים, ומשהו בעולם הזה שואב אותך פנימה, וזה מפתה מאד. אמנם תהילה או זוהר אף פעם לא היו מטרה מבחינתי, אבל סופסוף הגעתי לגשר ועמדו לפני שלוש בחירות:
• לעבור אותו.
• לחתוך את החבלים שלו.
• לחזור אחורה ולקוות שיום אחד אני אגיע אליו בטעות עוד פעם.

But we make our own fortune and called it fate, and then we sell our destiny for hopes.
בחרתי לנסות לעבור אותו, עכשיו זה רק עניין של מזל.

עומר שוקרון הוא המשתתף הכי צעיר של זרוב.קום נכון להיום, מתאבק דובים עם יכולות מוטוריות של גמד גינה.