אתמול באו לסיומם שלושה שבועות משובחים. במובנים רבים, המשובחים ביותר בטיול שלנו. בחודש החמישי למסע, כשכבר התרגלנו לבדידות, הצטרפו אלינו שני החברים הטובים ביותר של תומאסו: נמי (שם חיבה) ועורלי (שם בדוי). הוא מכיר אותם שנים, יותר שנים ממה שהוא מכיר אותי. וגם אני מכירה אותם שנים – כפי שאני מכירה אותו. ותמיד הם היו החברים שלו. אנשים מגניבים, מעניינים, ושלו. אבל לצרף אותם לטיול שלנו הייתה חוויה חדשה, מרעננת ומעולה לא רק עבורו, אלא גם עבורי. למעשה, נדמה לי שאני נהניתי מחברתם אף יותר ממנו. היה לשלושתנו מכנה משותף שאצל תומאסו מעולם לא היה קיים: הדחף לחגוג. לרקוד כשהשיר…
קשה לי לעשות דברים! בביה"ס אני יכול לספור על אצבעות יד אחת של אבא שלי, שחסרה לו הזרת, את מספר הפעמים שבהם הכנתי שיעורי בית. אני פשוט לא אוהב לעשות. אני אוהב לחשוב, אני אוהב לדמיין, אני אוהב להחליט החלטות, אבל לעשות זה תחום שאני לא חזק בו. התמודדתי עם תכונת האישיות הזו שלי בכל מיני דרכים עד עכשיו. הכרתי אנשים טובים שעזרו לי או עשו בשבילי את מה שלא הספקתי, הייתי מוצלח מאד בדיבור והוצאת עצמי ממצבים מסובכים בעזרת הלשון, אבל לא הספקתי הרבה ממה שיכולתי או רציתי לעשות. סיבה חשובה נוספת לכך שאני לא מפורסם ועשיר כמו שאני…