קצת אחרי חמש בבוקר חזרנו מערב הבנות. היינו בטוחות שהבנים כבר מזמן נוחרים במיטותיהם, וגילינו להפתעתנו שלא כך הוא הדבר. ציפינו לערב בנגקוקי לוהט, אבל הוא היה פושר, והרגיש כמו חימום ומתיחות לקראת ההוללות האמיתית שתתקיים מחר. עד שהגענו למועדון הלסביות החביב Zeta, כבר לא הייתה שם אף אחת. רק צוות העובדות של המקום, די ג'יי וזמר שמנגנים לאף אחד. ישבנו איתן קצת ודלינו מידע מהבחורה שידעה אנגלית הכי טוב – פִּי. עורלי נדלקה עליה תיכף ומיד. פי אישה גברית, או יותר נכון נערית, פניה יפים ועדינים, בגדיה מרושלים, ואי אפשר לחשוד בה שהיא סטרייטית. היא הייתה נחמדה מאוד, והפנתה…
אתמול באו לסיומם שלושה שבועות משובחים. במובנים רבים, המשובחים ביותר בטיול שלנו. בחודש החמישי למסע, כשכבר התרגלנו לבדידות, הצטרפו אלינו שני החברים הטובים ביותר של תומאסו: נמי (שם חיבה) ועורלי (שם בדוי). הוא מכיר אותם שנים, יותר שנים ממה שהוא מכיר אותי. וגם אני מכירה אותם שנים – כפי שאני מכירה אותו. ותמיד הם היו החברים שלו. אנשים מגניבים, מעניינים, ושלו. אבל לצרף אותם לטיול שלנו הייתה חוויה חדשה, מרעננת ומעולה לא רק עבורו, אלא גם עבורי. למעשה, נדמה לי שאני נהניתי מחברתם אף יותר ממנו. היה לשלושתנו מכנה משותף שאצל תומאסו מעולם לא היה קיים: הדחף לחגוג. לרקוד כשהשיר…