תמיר חיטמן הוא אדם שלא שייך למקום או לתקופה מוגדרים. הוא לא מכאן. לפעמים הוא נראה לי כמו אח אבוד של ג'רוויס קוקר המלנכולי, אלגנטי ונוסטלגי בקפידה. אני גם יכולה בקלות לדמיין אותו כנווד טום-וויטסי שיושב ליד כניסה לתחנת מטרו נטושה בעיר אירופאית אפלולית שלא קיימת ומוציא צלילים מוזרים ויפים מהאקורדיון העתיק שלו.
הוא משנה פנים כאשר נותן את המוסיקה ואת המילים שלו לאמנים אחרים. אין לו בעיה לעבור מפריס לדרום תל אביב.

"אני כמו פלסטלינה, כמו זיקית. אני יכול לדבר עם אמן מסוים וללכת לקראתו. ואז יוצאים צדדים בי שהם לא בהכרח ההשפעות האירופאיות שלי".

שיעור ראשון בכריזמה

לתמיר יש יכולת למלא עם עצמו את כל המרחב. הנוכחות שלו לא נעלמת אחרי שהוא יורד מהבמה. זה לא רק בגלל הגובה שלו, או הקול, או העניבה או המשקפיים האלה. בעצם, הקול מאד חשוב. את הראיון עם תמיר חיטמן צריך לשמוע ולא רק לקרוא. אבל זה גם משהו יותר מזה. זה מכלול איכויות הניתנות להגדרה משותפת ככריזמה. אם תמיר חיטמן היה נותן שיעורים פרטיים בכריזמה, אני הייתי ראשונה להירשם.
גם הבית של תמיר נראה קצת לא שייך לסביבה. יש שם הרבה ענתיקות מסוגננות: תקליטי ויניל ופטפון, כסא נדנדה של סבתא לא יציב, וגם אותו אקורדיון איטלקי שחלחל לפנטזיות שלי. ויש עוד דייר מאד דומיננטי בבית – ייצור מעודן בעל פרופורציות מושלמות שבגלגול הזה נולד ככלבה מקסימה העונה לשם קריסטינה דה שטל, כמו הכוריאוגרפית ההולנדית. קריסטינה נוכחת בחזרות שנערכות בבית, ואף השתתפה בתכנית טלוויזיה "קצרים".

יש משהו מאד מוקפד בדימוי שלך, במוסיקה ובמראה.

אחרי הצבא גרתי שנה בארה"ב, בלאס וגאס, ואחר כך שנתיים בפריס. שם הייתי מאד חשוף למוסיקה. כל הכסף שהרווחתי הלך להופעות. חייתי על מינימום של אוכל, הכל הוצאתי על מוסיקה. זה היה לי מאד שוב, אחרי שבשלב מסוים שבעתי ממוסיקה.

מה זאת אומרת, שבעת ממוסיקה?

כל החיים שלי עשיתי מוסיקה. מאז שאני צעיר אני מתעסק במוסיקה, אני מתפרנס ממוסיקה. זה מה שקיבלתי מהמשפחה. גם הצבא מאד הגביל אותי. הייתי בלהקה צבאית ולא התחברתי לכל הז'אנר . אני לא יורק לבאר הזאת, כי אני עובד איתם היום, אבל לי ספציפית היה קשה כל העניין. עבדתי גם בכל הטראש, הרגתי לעצמי את ההנאה מהמוסיקה. הגעתי לארה"ב ללמוד מוסיקה כי קיבלתי מלגה ועזבתי. לא רציתי לעסוק בזה יותר. ואז עברתי לגור אצל בת דודה שלי בלאס וגאס. עבדתי כמקעקע. לי אין קעקוע אחד.

זה אומר שיש לך יד של צייר.

לא.. הייתי מאד עקום. יכולתי לעשות רק שמות של אנשים, זה המקסימום. למרות שסבא שלי, אברהם חיטמן, היה צייר. הוא צייר על קירות של בתי כנסת. יש כאן בית כנסת, לא רחוק מאיפה שאני גר, ברמת גן, שכל הקירות הוא עשה. הוא היה גם חזן, ממנו כל העניין של המוסיקה למעשה הגיע.
אז כשהייתי בארה"ב ואח"כ עברתי לפריס, כבר רציתי לעשות מוסיקה. אבל כל הקשר שלי למוסיקה היה להקשיב לה כדי להשתחרר מכל מה שאני מכיר, לא להיות משועבד למה שבעיניי זו מוסיקה, ובאמת להיות פתוח ושלם.
אחת ההופעות שהכי נהניתי בהן הייתה ההופעה של מרי ג'יי בלייג' שראיתי בלאס וגאס. אז יצא לה האלבום " No more drama". הייתי הלבן היחידי בקהל של 3000 איש. נדהמתי … אמרתי "זה מה שאני רוצה. ככה אני רוצה". ככה אני רוצה להראות, ככה אני רוצה להישמע, ככה אני רוצה לתת, מה שלא עשיתי עד אז באמת. ומן הסתם, ככה אני רוצה לקבל.
הופעה אחרת שאני זוכר היא של סוזן וגה ב"האוס אוף דה בלוז". לא היו לה נגנים טובים והיא הגיעה מותשת ובלי קול, אחרי 6 הופעות באותו שבוע. אבל ההופעה הזאת נתנה לי את אחד הדברים הכי גדולים: הרגשתי שאם אני אמן ואם אני רוצה שיבינו אותי נכון, אני צריך להיות מתאבד שיעי על הבמה. בלי כלום, רק עם השירים והמינימום קול. כי אי אפשר להשאיר את הקהל רפוי. אסור שיאבדו אותך.
כל הדברים הראשוניים האלה באים לידי ביטוי גם במראה שלי על הבמה. אסור לאבד אותי. אני לא אתן לאף אחד שנמצא שם לאבד אותי. אם באת לפה, אני החיים שלך בשעה הקרובה, לטוב ולרע. זה מקום מאד מוקפד אצלי. אם אני מרגיש טוב, אם אני נראה טוב ואני מרגיש שאני מכבד את הקהל בדרך שבה שאני נראה, הקהל גם ירגיש יותר יפה, באיזושהי דרך.

אתה מנגן על האקורדיון ?

אני אגיד מתי אני מנגן עליו. בשלוש וחצי לפנות בוקר, כשחסר לי משהו כשאני מקליט… יש שקט כזה, שקט שקרן. אז אני מביא את האקורדיון והופך את עצמי. אני עושה צלילים מוזרים שלא שמעת מאקורדיון.
איך הגעתי לאקורדיון, שממש התאהבתי בכלי הזה? יש תחנת מטרו בבאסטיל בפריס, יושב שם מישהו עם אקורדיון. שם לא כל אחד יכול לבוא ולנגן, צריך לעבור אודישנים בעירייה.
באתי לראות את האיש הזה כל יום. איחרתי ללימודים בגלל זה. ראיתי כל הזמן את אותן יצירות, באותה שעה. עמדתי שם רבע שעה, כי כל רבע שעה הוא חזר על השירים. זה היה כמו להקיז דם על הבוקר וזה היה מדהים. אתה מרגיש חי.

מה ההשפעות העיקריות שלך?

אצלי זה המוסיקה הצרפתית. זה הבסיס, הנשמה שלי, השואו שלי. אמנם אצלי במשפחה אף אחד חוץ ממני לא מדבר צרפתית. למדתי בצרפת, לפני כן לא ידעתי מילה, אבל הייתי מאד חשוף למוסיקה הזאת. יש שירים שכתבתי עד שהגעתי לצרפת והכתיבה התחילה מהרגע שהגעתי לשם.
לא מזמן מישהו שלח לי מכתב של אוסקר ווילד שמאד הזדהיתי איתו. היה כתוב שם שכל מי שגר בחייו הסטודנטיאליים בשנות ה-20 בפריס , תמיד מחלק את חייו לחיים שלפני פריס ולחיים שאחרי . מבחינתי זה כל כך נכון!
עכשיו חזרתי מהחתונה של חבר שלי בבורדו. אמרתי לעצמי שמצאתי את המקום שבו אני רוצה להריח את הפרחים מלמטה. המקום האידיאלי למות. זה גן עדן שיש שם. אני נורא אוהב את הנשמה שלי בצרפתית. מאד שלם איתה, מאד גאה בה. היא מאד מחזקת אותי. הדרך בה אני מדבר, חושב, מקשיב, הדרך בה אני שר, הדרך בה אני צוחק בצרפתית. זה משהו שאני נורא רוצה להיות בעברית. עשיתי שיפור מאד גדול ואני מתקרב למקום הזה.

אתה נראה לי כמו אחד האמנים האלה שלוקחים את הדברים שנראים ענתיקה, לא שייכים לעידן הזה, והופכים אותם למשהו שלהם. כמו טום וויטס.

זה משהו מובהק. אני לא מפחד לקחת דברים שיישמעו מיושנים בהרמוניה שלהם, כמו שירי עם ולהפוך אותם למשהו כאן ועכשיו. משהו בשירה שלי הוא לא מיושן.

מי האמן שהכי היית רוצה לעבוד איתו?

הכי בנאלי שאני יכול לענות. זה האמן שהגבתי אליו פיזית… פשוט גמרתי בסוף ההופעה. זה היה מביך… עמד לי ובסוף יצא לי נוזל. עמד לי 3 שעות! זה לא הגיוני! זה היה בצרפת בהופעה של בנג'מין ביוליי. הוא סוג של סרג' גינסבורג היום בצרפת. הוא היה בן זוג של קרן אן כשהפיק את האלבום הראשון והשני שלה בצרפתית.
בנג'מין ביוליי הוא כותב ומלחין מוסיקה לסרטים, מפיק מוסיקלי, הוא לא זמר של קול. אבל בגלל כל מה שמסביב הקול שלו הכי יפה בעיני. מבחינתי להיות אתו על אותה במה, ליצור ביחד זה יכול להיות אחד הדברים הכי גדולים שאני אעשה בחיים שלי.
מבנג'מין ביוליי למדתי לא לפסוח על רגעים שנראים לי מטומטמים. יש סיטואציות שאנשים פוסחים עליהם ואני נותן להן משמעות, אני מתרגש מהדברים האלה. היום אני נמצא במקום שהרבה שירים תופסים את הרגעים האלה.
יש לי שיר חדש שכתבתי לפני כמה ימים. היה לי סקס מאד מאד טוב, עם חיבור אנושי מאד גדול. אבל לפעמים כשישנים איתי פעם ראשונה, אני מסתובב מצד לצד ולא באמת מצליח לישון. ככה גם קוראים לשיר: "לא הגיע זמן ללכת הביתה".

להמשך הכתבה על תמיר חיטמן