עזבנו את קנצ'נבורי הקסומה והמשכנו לבנגקוק, כאשר היעד הוא האי קופנגן, והמטרה היא לחגוג טוב טוב את סוף השנה האזרחית. מזל גדול היה לנו שעברנו מוקדם יותר בטיול בהודו הגדולה והמסורבלת שעשתה לנו בית ספר. אחרת אין לי מושג איך היינו עומדים בנסיעה הארוכה, המפחידה והמטופשת הזאת.

תלאות ערב

סוכנות נסיעות ממוזגת הציעה לנו כרטיס ב-600 באט שכלל נסיעת אוטובוס ושיט במעבורת עד קופנגן. שעת יציאה: 6 בערב. שעת הגעה: 10 בבוקר למחרת. תומאסו וידא שמדובר באוטובוס קומותיים (כי זה חלום ילדות שלנו לנסוע באוטובוס קומותיים), ושהאוטובוס יוצא מהסוכנות בדיוק, ולא מאיזה רחוב ראשי. "כן כן!" אמרו לנו, אז קנינו כרטיסים. ב-6 התאספו אנשים ליד הסוכנות. התיידדנו עם זוג אנגלי נחמד והתכוונו לעקוב אחריהם כשאנחנו מגיעים לקופנגן – הם ידעו בדיוק לאן ללכת ומה לעשות. ב-6:30 הגיע מדריך תאילנדי קטן ואמר לנו "בואו לאוטובוס". תומאסו לקח עליו את כל התיקים הכבדים, ואמרי לי "רוצי! תפסי את המושב הראשון בקומה השנייה!" במקום להעלות אותנו לאוטובוס, המדריך לקח אותנו לסיור של כ-15 דקות לנקודת היציאה האמיתית של האוטובוס – איזה רחוב ראשי. לי זה לא הפריע כי הייתי בראש השיירה בלי שום תיק עליי, אבל בעלי…

האוטובוס הגיע בשעה של איחור, ואני תפסתי בזריזות את הספסל הראשון בקומה השנייה של האוטובוס, ליד החלון הענק והטלוויזיה. הקרינו את "בחזרה לעתיד 2", והיינו מרוצים.

תלאות לילה

בשעה 9 בערב, כשכבר הקרינו את "בחזרה לעתיד 3", האוטובוס סטה בחדות ימינה, ושמאלה, וניסה לבלום. הנוסעים טולטלו בעדינות לכל הכיוונים בתוך הרכב המאסיבי, עד שנשמע קול נפץ עז, והאוטובוס עצר – על גבי מכונית, שעצרה על גבי אופנוע. ממקומנו בספסל הראשון יכולנו לראות את השמשה הקדמית נסדקת.

המשטרה הגיעה, אמבולנס אסף את הפצועים, רכילויות שונות התפשטו באוטובוס. העדפנו להאמין לרכילות שאומרת שאף אחד לא נפצע קשה. עמדנו שם בצדי הכביש כשעה עד שסידרו את הלכלכוך. האוטובוס, בנסיעה פחות חלקה עשה פניית פרסה ונסע לעמוד במקום שפחות מפריע לתנועה, לחכות לאוטובוס חלופי. חיכינו שעתיים, אבל אוטובוס חלופי לא הגיע. במקום זה, האוטובוס הגדול והשבור שלנו עשה פרסה נוספת – והמשיך לנסוע כמו שהוא, נסיעת לילה של 10 שעות עם שמשה סדוקה, ומי יודע מה עוד.

תלאות בוקר

הגענו באיחור של שעות לנקודת עצירה. ירדנו מהאוטובוס עייפים ומטונפים, וחיכינו להבין מה קורה. שמענו את החברים האנגלים החדשים שלנו צועקים. בדקנו מה לא בסדר, והסתבר שהם נשדדו. להם, וגם לזוג יפנים, גנבו כמות נכבדת של מזומנים מהתיק. האוטובוס הגדול שלנו נעלם, עליו חלק מהנוסעים, האנגלים איתם, ואנחנו התבקשנו לחכות. מיניבוסים שונים לקחו את הנופשים לכל מיני יעדים. אנחנו עלינו על המיניבוס האחרון. המיניבוס הוביל אותנו לנמל. בנמל – העלו אותנו על אוטובוס קומותיים אחר. אוטובוס הקומותיים עשה סיבוב פרסה ונסע לכיוון ממנו הגענו. הוא עצר בסמוך לנקודת העצירה בה חיכינו רק כדי שהנהג יקנה כמה קילוגרמים של פרי תאילנדי מוזר. המוכרת מילאה שק אחד, שק שני, שק שלישי. ורק אז המשכנו בדרך, עוד שעה של נסיעה עד הנמל האמיתי.

תלאות צהריים

שיט של שעתיים וחצי על המעבורת המהירה והצפופה מסוראט-טאני לקופנגן הסתבר להיות כיף אמיתי שאחרים היו מקיאים ממנו. ישבנו על חרטום הספינה וקיבלנו שפריצים של מים מלוחים. כשהגענו היינו עייפים עד מוות, אבודים, נטולי כיוון ומקום, נטולי אנרגיה לחיפושים, או החלטיות להתקבע. חלקנו מונית עם זוג שנראה כאילו הוא מכיר את האזור, והגענו לחוף נידח עם מבחר עלוב של מקומות מגורים. חדר ראוי עלה יותר ממה שיכולנו להוציא, והחדרים הזולים יחסית היו גם איומים, וגם יקרים יותר מכל החדרים הזולים שהתגוררנו בהם.

השתכנו בבנגלו הכי פחות גרוע מבין הבקתות הגרועות, וזה היה המקום הגרוע ביותר שנשארנו בו במשך כל הטיול שלנו, יותר גרוע אפילו מאום ביץ' (הידוע בשם גיהינום ביץ').  תומאסו נכנס להתקלח במקלחת הקרה. על הקיר ליד האסלה, גילה את העכביש הגדול ביותר שראינו בחיינו. כשאני נכנסתי להתקלח, הושטתי את היד לסגור את הדלת – וברחתי בצעקות. החלק במוח שאחראי על רפלקס הבריחה כשאני רואה מולי מפלצת, עבד מהר יותר מהחלק במוח שמבין שזו סך הכול שממית. שממית ענקית ומפלצתית שגופה המעוות וזנבה המקוצר מוכיחים שכבר ניהלה מלחמות עם דיירים קודמים בבקתה. הסיבה היחידה שהצלחנו לישון שם, הייתה העייפות שלנו. טיפסו עלינו נמלים כל הלילה, ובחמש לפנות בוקר תומאסו יצא לזרוק חפצים קהים על התרגול הרועש שהעיר אותנו.

חסל סדר תלאות

למרות התרנגול, התחלנו את היום על רגל ימין. אספנו את החפצים שלנו בזריזות וביעילות ויצאנו לדרך. לא באמת ידענו לאן הולכים – פשוט רצינו לברוח משם מוקדם ככל הניתן. במקום לשלם מחיר מופקע על מונית, תפסנו טרמפ ל"עיירה" היחידה באי עם ניידת משטרה. התייר הממוצע הולך ישירות לאופציה של בית הארחה על החוף ונכנס לגור באיזו בקתה צנועה יותר או פחות. גם אנחנו התכוונו לעשות את זה, אבל אז התעשתנו ועשינו את הדבר ההגיוני ביותר לעשות, והתחלנו לשאול מקומיים האם הם מכירים בתים להשכרה. די מהר התארגנו על סידור המגורים הגאוני הבא: בית קסום ומרווח בלב יער, שמכיל מטבח מאובזר עם מקרר וכיריים והכל, מים חמים במקלחת (נדיר!), מזגן, וחיבור אינטרנט תמידי. יחד עם האופנוע ששכרנו, זה עולה לנו פחות ממה שעולה בנגלו ממוצע. אנחנו מרגישים פה בבית, נהנים להיות פה, לשבת מול שולחן ולגלוש באינטרנט, לבשל, לראות פרקים של סדרות. אפילו דברים מעיקים כמו כלים וכביסה אחרי חודשים של טיול הופכים למהנים יותר. המחשבה שנגור פה שבועיים עושה לנו טוב, ואנחנו מוכנים להתחיל לצאת ולחגוג – כי בשביל זה נברא האי הזה.