קשה לי לעשות דברים! בביה"ס אני יכול לספור על אצבעות יד אחת של אבא שלי, שחסרה לו הזרת, את מספר הפעמים שבהם הכנתי שיעורי בית.  אני פשוט לא אוהב לעשות. אני אוהב לחשוב, אני אוהב לדמיין, אני אוהב להחליט החלטות, אבל לעשות זה תחום שאני לא חזק בו.

התמודדתי עם תכונת האישיות הזו שלי בכל מיני דרכים עד עכשיו. הכרתי אנשים טובים שעזרו לי או עשו בשבילי את מה שלא הספקתי, הייתי מוצלח מאד בדיבור והוצאת עצמי ממצבים מסובכים בעזרת הלשון, אבל לא הספקתי הרבה ממה שיכולתי או רציתי לעשות.

סיבה חשובה נוספת לכך שאני לא מפורסם ועשיר כמו שאני צריך להיות היום, נובעת משיכחה. גם אם הייתי חושב ומחליט על רעיון או רצון חשובים בחיים שלי, משהו כמו פרפר צבעוני, חברה חדשה ומרתקת או רעיון חדש ונוצץ אחרים היו סוחפים אותי מהר מכדי שאספיק  להגיע לשלב התכנון או הביצוע שלהם.  מהר מאד הייתי שוכח מה רציתי ממקודם.

מעבר לזה, אני מאד טיפוס של "שאנטי, שאנטי". מקבל דברים כהווייתם, רגוע ושליו עם הכל. זה נחמד ויפה, אבל לעיתים קרובות זה מתנגש עם השלמת מטרות.

לפני שבע שנים הכרתי את אישתי. אתם מכירים אותה בתור "זרוב", אם אתם ממש קרובים, אז אתם קוראים לה משהו אחר, ואם יש לכם ביצים ממש גדולות, אתם מעיזים לקרוא לה "קוצה", כמו שאני עושה. אני מכיר אותה בתור האישה-המטורפת-שלא-יכולה-לנוח-שניה-והספיקה-בגיל-צעיר-יותר-ממה –שכולנו-נספיק-בחיים-שלמים.  בהתחלה, בערך בעשר השניות הראשונות, היא קיבלה אותי כמו שאני. מאז היא שוקדת על שיפור החיים שלי. יש לה הצלחות לא קטנות כמו לגרום לי לעזוב עבודה מסתכלת ולא מתגלמת ולהתחיל בקריירה או שתיים. יש רגעים שזה פחות נעים.  אבל באופן כללי, אני במגמת שיפור מתמשכת, אפילו רק על ידי הדוגמא האישית שהיא נותנת לי.

בשנים האחרונות הבנתי שאני יכול, ואפילו בקלות, להשיג את הדברים שאני רוצה. הרבה פעמים אפילו בדרך שבה אני רוצה להשיג אותם. זו לא תובנה פשוטה.   לצעירים חסרי ביטחון כמוני, וכמו הרבה מהחברים החננות שלי, אין את התובנה הזו. גם אם הם חושבים אותה, הם לא מרגישים אותה.  לפעמים, השילוב הזה של ידע וחוסר בהרגשה, מוביל אותם לאיזה ניסיון לפורמליזציה של התוכניות שלהם. הם, ואני, אומרים לעצמם שאם רק יכתבו את הרצונות, אם רק יראו אותם במסגרת, יוכלו אולי להוציא אותם לפועל. אז הנה זה קורה.

עשו את זה לפני הרבה מאד אנשים. תובל, חברי המוצלח ביותר, שהספיק המון בחייו, ניסה לגרור אותי לעשות אחת משלי לפני שנים ואני גררתי את רגלי. אני יכול לשלוח אתכם ל"קש שגרם לי לכתוב את הפוסט", אבל באמת שכבר עשרות שנים אנשים עושים רשימות שכאלו. הפרויקט המצליח של יובל אברמוביץ' הצליח הרב מעבר למשוער. הוא לא רק גרם לו להספיק כמה מטרות נאצלות, אלא שיפר את איכות חייו בעוד פרמטרים. תקראו את הבלוג שלו, הוא באמת מעורר השראה.

אז הנה הרשימה שלי! אני מתכוון להקציב לה בדיוק 666 ימים החל מהיום. אני אעדכן אתכם מדי פעם על ההתקדמות ומקווה שתהיה אחת משמעותית.  אשמח לספר לכם על כל אחת מהמטרות ומה הוביל אליה, אבל נראה לי שחלקן מאד ברורות.

1. לפרסם צילום במגזין נחשב (עיתון, מגזין או אתר מהגדולים – משהו בינלאומי בלבד)
2. לסיים רומן בן עשר שנים (כרגע כתובים 50 דפי וורד)
3. להגיע לברנינג מן (להשתתף כאומן ולתעד את הפסטיבל)
4. לעשות ילדה (ברגע שליזה מסכימה)
5. להיפגש עם ג'ורג' קוקרופט
6. ללמוד שפה נוספת ברמה בסיסית +  (אחת מתוך האפשרויות הבאות : גרמנית, תאי, ספרדית, לטינית)
7. לסיים לצלם שתי סדרות של צילומים (שני פרויקטים : שבע מעלות, פרויקט צילומי רחוב)
8. לשבת בשורה הראשונה במשחק אנ.בי.אי (רצוי כזה שבו משחקים אחד מהשחקנים העדיפים עלי)
9. להיות חבר מרכזי ומשפיע בקבוצה שמשנה את המציאות העולמית

אז זהו, ההחלטה נפלה. אחלו לי בהצלחה וקוו שלא יעבור איזה גמד על אופניים שעושה ג'אגלינג ויסיח את דעתי.