בייבי איים סטרליט. קאז טונייט איים פאקינג יו. איים סקסי אנד איי נואו איט. אוי אוי אוי, אוי אוי אוי, סג'ה חרטטה, ואמוס דאנסר קודורו. טונוייט, גיב מי אבריפינג טונוייט.

הראש שלי שטוף. מישהו חירבן, הוריד את המים, והזרים את השפכים לשכל שלי. סליחה, לא מישהו. הרבה אנשים. החירשים המכנים את עצמם "תקליטנים", ולמעשה – כל תעשיית מוזיקת הדאנס-פופ-מיינסטרים-חרא-רקוב. לא בטוחה מה השם הנכון של הז'אנר הזה. הז'אנר שהשתלט לי על השכל בלי שתהיה לי יכולת להתנגד. הקולות שם, נוכחים, מוחשיים, הקצב שלהם מלווה את צעדיי. אוסף NOW 2012 מתנגן לי בראש, ואני לא מצליחה לשים לזה סטופ. גם לא פאוז.

חיי הלילה של תאילנד מכניסים ללבי שמחה ושעשוע. המסיבות שעל החוף ובג'ונגלים של קופנגן. המועדונים ההומים, המתקדמים, הסליזיים של בנגקוק. אני מבלה, נהנית, רוקדת, ממצה את הטיול הזה כמו שמגיע לו. אבל המוזיקה. אוי, המוזיקה. בודדות הן המסיבות שמנגנות מוזיקה ראויה להאזנה. מה שקורה, הוא שכל אלפי התקליטנים בארץ הזאת משמיעים רצף מוגבל מאוד, בכמותו ובאיכותו, של להיטים. אותם להיטים שתשמעו עכשיו אם תצאו למסיבה בהרצליה פיתוח, למשל. לו הייתי בישראל, אין סיכוי שהייתי יוצאת להרצליה. ראשית, בגלל שזה בהרצליה. שנית, כי האווירה מחורבנת והקהל מורכב מאנשים שהתוכן היחיד שלהם נמצא אצלהם בארנק. שלישית, כי המוזיקה זה אותו החרא שמנגנים בתאילנד. בתאילנד, אני מוצאת את עצמי יוצאת למסיבות בשביל הקהל והאווירה, ומנסה להתעלם מהמוזיקה המחורבנת שמתנגנת בהן. ואפילו גרוע מכך – לרקוד לצליליה ולהעמיד פנים שאני נהנית. והעונש שלי על הנהנתנות הזו, מתנגן לי עכשיו בראש.

השיר הארור, "טונויט, גיב מי אבריפינג טונויט". המוח מזמזם אותו ברגעים אלה ממש. ומה הפלא? שמעתי אותו יותר פעמים מכפי ששמעתי שירים שאני אוהבת. שמעתי אותו יותר פעמים מהמקסימום שאדם בוגר אמור לשמוע שיר כלשהו בחייו. והאבסורד הוא, שבאף אחת מהפעמים הוא לא נשמע לי טוב. כי הוא לא טוב. כל פעם שאני שומעת אותו, משהו בי מת. כל פעם שאני רוקדת לצליליו כדי להתחבב עם חבריי החדשים, משהו בי חוזר לחיים רק בשביל להתאבד שוב. מעבר לאוזניים שלי שמגרדות מרוב עצבים, אני לא מבינה: אם השיר הזה כל כך גרוע, למה מנגנים אותו כל כך הרבה?! הרי יש כל כך הרבה שירים ביקום.

אני לא שונאת את המוזיקה הזאת כי היא מיינסטרים. אני לא שונאת אותה כי היא פופ. יודעים מה – אני אפילו לא שונאת אותה כי שמעתי אותה יותר מדי. אני שונאת אותה כי היא גרועה. כי היא מוזיקה מכוערת. חסרת הומור, חסרת נשמה, חסרת תבונה, חסרת עניין. המוזיקה הזאת לא פונה ללב או לבטן או לשכל. היא פונה לשני איזורים: לכוס ולכיס. השירים האלה הופקו, הונדסו, תוכננו בקפידה כדי למצוא חן באוזניו של עדר חרמן וטיפש. אבל כל אלה הסברים שכלתניים על המוזיקה הזאת, והם לא שלמים ולא מנומקים היטב. מה אני מבינה במוזיקה בכלל? כלום. אני רק יודעת להקשיב למוזיקה, ו… להרגיש. כי זה מה שמוזיקה עושה, מפעילה את בלוטות הרגש. והאמת היא שאני שונאת את מוזיקת המועדונים לא בגלל מה שהיא, פופ ממוסחר עם ביט ממוחזר, אלא בגלל איך שהיא גורמת לי להרגיש. היא גורמת לי להרגיש שאני מתנוונת. היא גורמת לי להרגיש שיורקים עליי, מזלזלים בי. המוזיקה מעליבה אותי.

כדי שלא תגידו שאני סתם נונקונפורמיסטית, אתוודה: מבין השירים שמנגנים במועדונים, יש כמה שאני מחבבת. כן! מחבבת. נגיד את השיר עם "וואט דה פאק?!". הוא שמח, קצבי ומצחיק והוא לא הפריע לי באף אחת מאלפי הפעמיים ששמעתי אותו. השיר עם ברברה סטרייסנד – להיט מטופש נהדר. אני ממש יכולה לדמיין את עצמי מוסיפה אותו לפלייליסט שלי עוד עשר שנים בתור גחמה נוסטלגית.

בכלל, אני מתה על פופ. כמה מהמסיבות האהובות עליי הן על טהרת הפופ. פופ אחר. מוגזם, מצחיק, אינפנטילי, עליז, מלא עוצמה, קרקסי, גדול מהחיים. הדרמטיות האנטי-נוצרית של ליידי גאגא. ההפקרות המתחסדת של בריטני ספירס. ההתיילדות הנוסטלגית של להקות הבנים והבנות מהניינטיז. זה פופ שאני אוהבת.

קחו לדוגמה את זה:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=x8eDyCRa0mY[/youtube]

זה פופ, זה שטותי, וזה פשוט שיר כיפי וטוב. אני לא רואה שום סיבה למה מוזיקת מועדונים נפוצה צריכה להיות פחות טובה מזה. מה ההבדל, אתם שואלים? במה שונה מוזיקת המועדונים הבנאלית מהפופ הזה? לא יודעת איך להגדיר את זה בצורה מדעית, מוזיקלית, פילוסופית. אני פשוט יודעת שכשאני שומעת את I Like That בפעם המאתיים, אני רוצה לרקוד. וכשאני שומעת את "Let's do it tonOight" אני רוצה לדקור. לדקור לעצמי את עור התוף עם מסרגה.

ואסיים את הפוסט בשיר שהייתי רוצה לשמוע במסיבה הבאה שאני יוצאת אליה.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=8Uee_mcxvrw[/youtube]