הנערה המגושמת, זבת החוטם, מעוררת הרחמים שהייתי בגיל 15 פינטזה לרגע על המעמד הזה, ואז ניפנפה את הפנטזיה בביטול. מה לי ולבוהמיינים המסריחים מרוב קוליות ששורצים ב-NYU? יש לי קריירה בכימיה שמחכה לי בבית. הקמפוס המגניב של NYU נותר מאחור כאשר אמא תפסה לי את היד כדי להעביר אותי את הכביש ולהמשיך למוזיאון הבא – גם אליו לא ניכנס אלא רק נסתכל מבחוץ כי חבל לבזבז כסף.

הטיול עם אמא בניו יורק בשנת 2002 היה אחת מתקופות השפל של החיים שלי. הייתי בכלא. קשורה בשרשרת קצרה למשקולת שמכבידה על הנשמה שלי יותר מכל דבר: אמא. הייתי טינאייג'רית בשיא מרד הנעורים. עיני נפקחו לעולם של אפשרויות, של תחומי עניין, של תרבות. ידעתי: כאן הכל קורה. ויותר מזה, ידעתי שאני לא חלק מזה. האקווריום שלי הוא דירת חדר בברוקלין, אותה אני חולקת עם אמא, סבא, והסבתא החורקת. רגעי ההפוגה היחידים היו הטיולים אליהם לקחו אותי ברצועה, ליעדים שנבחרו על פי העדפותיהם של שלושה יוצאי ברית המועצות בני יותר מחמישים.

גם אם אני מתייחסת לזרוב בת ה-15 בביטול וניכור, הרגשות שלה חרטו בזיכרון שלי צלקת של בדידות, תלות, חוסר אונים. היה ברור לי שכאן לא נגמרת החווייה הניו-יורקית שלי. כל מה שראיתי היה רק טיזר מרגיז לניו יורק האמיתית. עשר שנים מאוחר יותר, פניי מועדות לאותו מקום בדיוק. הפעם – לא בתור חיית מחמד, אלא כאדם בוגר, ברשות עצמו, כסטודנטית מן המניין ב-NYU, בתוכנית נחשקת לתואר שני בתקשורת אינטראקטיבית. רעיון שנזרע במוח שלי בימים ההם, וצמח עד כדי מימוש. עוד חלום שמתגשם, לא על ידי תחינות, תפילות או משאלות, אלא ב-2 ידיים ו-1 מוח.

יש לי רזומה נאה של הישגים, אבל כל מה שהשגתי עד עכשיו, זה בוטנים לעומת מה שעומד לפני. מולי חומת מכשולים כל כך גבוהה שאיני רואה את צמרתה. מעכשיו ועד שאשב בבטחה בכיתתי החדשה ביום הראשון ללימודים, יש יותר מטלות ושיעורי בית מכפי שעשיתי בחיי. לדוגמה – לגרד יותר כסף ממה שהיה לי אי פעם על מנת לשלם את שכר הלימוד. להגיש טופס A שמאפשר קבלת טופס B ששולח אותך לשלם אגרה C שבסופה יהיה לי ביד טופס D שמהווה בקשה לויזת סטודנט. להבין איפה אמורים לגור בעיר הזאת. להבין איך משיגים עבודה שהיא גם חוקית, גם לי וגם לבעלי. יש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתבש, כל כך הרבה גורמים שיכולים לגזול ממני את הכסא בכיתת האינטראקטיב של NYU – שאני לא מצליחה לשמוח שהתקבלתי. אני מודאגת יותר מדי, וכל כך חשוב לי שזה יקרה, שלא בא לי לקרוע את האי הפיליפיני המושלם שאני נמצאת בו, לא בא לי להשתכר ולספר לכל זר שאני פוגשת את הבשורה המשמחת, כמו שהייתי מצפה מעצמי. רק לשבת מול האינטרנט מבוקר ועד ליל ולנסות להבין מה עושים ואיפה המלגה שלי, לעזאזל. אם וכאשר יתחילו הלימודים – לא יהיה לי זמן לשמוח ולחגוג. אני גם מתקשה לכתוב את הפוסט הזה, מלא ההתלהבות וההגשמה. האקסטאזה שליוותה את הבשורה על קבלתי לתוכנית, התחלפה תוך שבריר שנייה לאימה צרופה. ומאז, בין מסמך למסמך, בין משימה למשימה, האימה מתגברת.

בואו נאמר שהפוסט הזה כתב את עצמו. לא רוצה לקחת אחריות על הטקסט הלא לגמרי קוהרנטי הזה, מרק של זיכרונות ילדות, רגשי נחיתות ושיגעון גדלות. אבל מרגע שהוא כתב את עצמו, ומרגע שאפרסם אותו, אין דרך חזרה. אני לא יכולה לצאת חומוס ולחזור אחורה מההכרזה שלי, של "יאי, אני באה לניו יורק!" וגם בלי קשר להכרזה הפומבית, קיבלו אותי אליהם – מה, אני לא אבוא? בטח אבוא. הרי זה הדבר המנומס לעשות.

הצעות חברות בפייסבוק מניו-יורקים מגניבים יש לשלוח אליי בהקדם. עצות אודות חיים בניו יורק יתקבלו בתרועות שמחה. שום דבר לא ירגיע אותי יותר משיחה טובה עם אנשים שהתגברו על מה שאני עוברת כעת ויוכיחו לי שזה אפשרי. טוב, אולי בעצם יש משהו שירגיע אותי יותר: מלגה. יש לי ציונים טובים בתואר הראשון, ניסיון במדיה, הורה עני אחד, שירות צבאי מלא. לא יתכן שאין בעולם הזה גוף/קרן/משקיע שירצה לסייע לי להתמודד עם שכר הלימוד של תואר שני נחשק במקצוע שהוא העתיד. בכל מקרה, אם יש מישהו שמכיר מלגה שתתאים לי או מנוסה בתחום הזה, שייצור איתי קשר.