בשבוע שעבר קיבלתי ניעור, וואחד ניעור.
באמצע יום בהיר, ניסיתי להיכנס לחשבון הפייסבוק שלי, וגיליתי שנחסם הוא. כתבתי על כך, כאבתי על כך, נערכתי למלחמה בחזית מאוחדת עם עו"ד יאיר אולמרט, שזכרו נמחה מן הפייסבוק (כמוני) על לא עוול בכפו. והייתי יוצאת אליה, והייתי מנצחת, לולא היה חשבוני משוחזר. איך עשיתי זאת? ניג'סתי להם במיילים מתרפסים לכל תיבת מייל שנועדה לשירות לקוחות. חבריי נתנו לי רוח גבית ושלחו אי-מיילים גם הם.
בליל יום שישי חזרתי לפייסבוק, לקרב אלפיים חבריי האהובים. חזרתי לפרופיל הסופר-מושקע שלי בדיוק בזמן לקחת את facebook.com/zroob, שבתי לפטפוטה המרגיע של הקהילה הוירטואלית האהובה עליי. אך לבי! הו, לבי! נסדק, ולא יאוחה עוד.
פייסבוק נהפכה ברבות החודשים לפלטפורמה האינטרנטית-תקשורתית העיקרית עליה הסתמכתי. למעשה, יש לי כמות גדולה של מכרים שאין לי איך ליצור איתם קשר, ולהם אין דרך ליצור קשר איתי, פרט לפייסבוק. כמובן שאפשר למצוא את כתובות האי-מייל שלי, אבל כולם כל כך התרגלו לנוכחות הפייסבוקית בחייהם, שיכולות תקשורתיות אחרות שלהם התנוונו.
עד שהוסרתי מפייסבוק, לא הטלתי בו ספק. שמתי בו תכנים, אספתי חברים, השתמשתי בו כספק העיקרי של חיי הפנאי שלי, כתא דואר יעיל. ויצאתי מתוך נקודת הנחה שכך זה ישאר. שהתכנים שהנחתי בו – ישארו בו. שרשימת החברים שלי תהיה שרירה וקיימת עד סוף הימים. שאוכל תמיד לחזור לדיונים הישנים השמורים בארכיון.

סטאלין 2.0

הניעור שקיבלתי מפייסבוק בשבוע שעבר חבט את המציאות בפניי. פייסבוק היא פלטפורמה הפכפכה. חיי הרשת שלי שווים כקליפת השום בעיניו של מארק צוקרברג. שליחיו יכולים להעלים אותי או אתכם תוך רגע. העברתם את זמנכם בפייסבוק באשליה של דמוקרטיה? נסו שוב: פייסבוק לא דמוקרטי יותר מברית המועצות של סטאלין. הרגזת את האח הגדול? איבדת את חייך.
ולא צריך לעשות הרבה כדי להרגיז את האח הגדול הספציפי הזה.

הפנמתי בימים האחרונים שללחוץ על save לא מספיק. הג'ימייל אולי ישאיר את עולמכם בתיבת הדואר היוצא, ואולי לא. רוצים לשמור את המידע שלכם? מוטב שתחקקו אותו באבן. רוצים לשמור את החברים שלכם? רשמו בפנקס את שמם ומספר הטלפון שלהם.

לסיכום: אני נשארת בפייסבוק. לא מפנה לו גב, לא יכולה להרשות לעצמי להיות ברוגז עם האח הגדול הזה. אבל תמיד אזכור כמה שברירית היא הנוכחות שלי שם. זהו הפייסבוק. הוא מתוחכם, הוא רשע, כבדוהו וחשדוהו.