אתמול הותקפתי באלימות על ידי אופטימיות. נשמתי אוויר של אביב, וידעתי שהכל יסתדר. שהאיחולים שאני מאחלת לעצמי אינם מופרכים, ושהם הולכים להתגשם אם אמשיך לעשות מה שאני עושה. זה עוד לא עבר לי עד עכשיו, אני אולי יושבת מכווצת כעכבר במשרד מול הלפטופ כבר שמונה שעות, אבל מבפנים אני קופצת וצוהלת. מדוע? בין השאר, משום שיש לי את היכולת הזאת, לשבת מול הלפטופ שמונה שעות ולעשות דברים שצריכים להיעשות.

כי אני מכירה את החולשות שלי, ויודעת מה צריך לעשות כדי להתגבר עליהן. או לזנוח את התחום החלש ולהשקיע בדברים שאני טובה בהם, או פשוט לשבת ולטחון ולחרוש ולהתאמץ עד שהלימונים המצומקים שנפלו בחלקי הופכים ללימונדה.
עומדים מולי מכשולים, אתגרים והזדמנויות – ואני אוהבת את כולם במידה שווה. לא רק ההזדמנויות מעוררות אותי. וכי מה יותר מחשל ממכשול? מה יותר מרגש מאתגר? לפני זמן מה חשבתי כמה אסירת תודה אני על כל התקריות והאנשים האיומים שהייתי צריכה להתגבר עליהם. על קרבות היומיום שצילקו אותי, אבל לימדו אותי טכניקות לחימה אינספור.
ואם פעם לא ידעתי מה יהיה עליי, עכשיו אני יודעת שאפילו התרחיש הגרוע ביותר יהיה טוב. שאני הולכת לחיות חיים רב-גוניים, מהנים ומלאי הצלחות. אני יודעת את זה, כי יש לי גם מטרות עצומות שמאירות לי את הדרך, וגם את היכולת לא להסתנוור מהן. את ההשלמה עם כך שלא מספיק לרצות משהו כדי שהוא יקרה, אלא צריך לבנות אותו, לירוק דם בשבילו, להתייאש, ובעיקר – לעבוד כמו רובוט, בלי להתרגש, בלי להתבלבל, בלי להסתכל לצדדים. להיות כל כך ממוקד במה שאתה עושה, שאתה שוכח בכלל מה אתה עושה.
וזה, בגדול, מה שאני עושה כל הזמן הזה. קוברת את עצמי במטלות שיספיקו לצוות של שלושה אנשים. מתענה, מתלוננת, לא עוצרת לחשוב – למה בכלל אני עושה מה שאני עושה? פשוט כך, מה שצריך לעשות, עושים.
ועכשיו, כשהחלה חופשת פסח של שבועיים, ואליה מלווה ירידה במפלס המתח, אני מסתכלת בגאווה על התהליכים שאני עוברת ועל המשימות שאני מבצעת, ורואה איך הפריטים הקטנים האלה מרכיבים אט אט את מה שיהפוך להיות החיים שאני מאחלת לעצמי.

יכול להיות שזה יעבור לי בקרוב, אבל נו – אתם יודעים מה, תהנו ממני כל עוד אני במצב רוח טוב. נתראה בסופ"ש!

• אירועי הסופ"ש של הקומנדו הורוד