איבדתי את זה. במילה אחת – הפכתי לבהמה מטונפת.

הדירה שלי ושל תום הפכה למאורת זבל מבעבעת מוצפת בתלתלי אבק עד גובה הברך. אם אדם אלרגי היה עובר את מפתן דלתנו, סביר להניח שהיה נחנק ומתפוצץ.
לכן תום הציע להביא מנקה.
הו לא! הכיצד ייתכן שאני, בתור בת לאמא שהייתה מנקה, תעסיק מנקה?! במיוחד שעודני פישרית מושתנת בת 22? איזה ילד בן 22 מעסיק מנקה? אז נתתי לתומסו לטפל בעניינים, ובבוקרו של יום הביא לבית שלנו מנקה, מתוך תקווה שתנקה. הוא הסביר והזהיר מראש – מטונף אצלנו. היא הרגיעה אותו, הסבירה שאינה מפחדת.
תומסו הלך לעבודה והותיר אותי לבד עם המנקה. מהר מאוד התחלתי לתעב אותה. האשה הייתה מלאה כרימון בטענות ומענות. דרשה שאשמיע לה רדיו. מאיפה יהיה לי רדיו, לעזאזל? מה אני, בשנות ה-90? אז הדלקתי לה טלוויזיה על איזה ערוץ שמנגן והנחתי לה לעשות מה שהיא יודעת לעשות. כלומר, אמורה לדעת לעשות.
אך לא. כל הזמן רק "איפה שמים את זה?" "מה עושים עם זה?" "איך אפשר לחיות ככה?" "למה את לא זורקת את זה?" "איך הגעת למצב כזה?" ושאר הערות מליבות.
סימסתי לתום שהיא לא מוצאת חן בעיניי. תיכף הוא התקשר אליה ורמז לה שתתנהג אליי יפה. היא, כתגובה, אמרה: "איזה גבר מצאת לך, חבל לך על הזמן איזה מציאה". מה שרק גרם לי להרגיש כאישה מטונפת שאינה ראויה לגבר טוב כמוהו.

עשיתי טיול קצר לבנק כדי להביא כסף לבהמה חסרת הנימוס, וחשבתי לעצמי איך עליי לנסח את עצמי בעודי מפטרת עובד לראשונה בחיי. לא פשוט העניין הזה. מה עליי להגיד כדי לא לפגוע בה? או להיפך – מה עליי להגיד כדי שתיפגע כמה שיותר?

כשחזרתי מהבנק, הדילמה נפתרה. "שמעי," אמרה הבהמה, "הבת שלי התקשרה אליי, היא באה אליי ואין לה מפתח… זה הפתעה… מה עושים?"
הבית היה עדיין יותר מטונף מאשר נקי.
"לא יודעת" – לא ידעתי מה עושים.
שתקנו.
"טוב, אז… אני אלך."
הבאתי לה כסף על השעתיים שבהן עשתה עבודה גרועה, "טוב, אז… נהיה בקשר" סיימה, קמה והלכה, מותירה את רוב הבית שלנו מאובק כפי שהיה. למרבה מזלה היא לא הייתה בקשר, כי מאוד מאוד בא לי לומר מה אני חושבת עליה. וזה – שהיא בהמה חסרת נימוס והליכות, עצלנית, מפונקת, ואחת העובדות המרושלות שפגשתי בחיי הקצרצרים.

לכל הרוחות! את בחרת להיות מנקה! את לא יכולה להרשות לעצמך להיבהל מקצת קקי של ג'וקים! (טוב, הרבה קקי של ג'וקים)
לא רוצה לנקות? לכי ללמוד רפואה או לעבוד בטלמרקטינג!

אבל מעבר לכעס, הרגשתי כמו עקרת הבית חסרת האונים והאומללה ביותר ברמת גן. הבאתי את הבית שלי למצב עד כדי כך מזופת, שאפילו מנקות בורחות ממני.
לא עוד! הבטחתי לעצמי. מעתה והלאה אני אשתנה, מעתה והלאה אשקיע בטיפוח הבית שלי לפחות כפי שאני משקיעה בשיער המגוחך שלי, וארים אותו מהקרשים. וזה אכן מה שעשיתי. כלומר, אחרי שבוע שהבית שלי נח מטונף כפי שהיה באותו יום שהמנקה עזבה אותו, התחפשתי לעוזרת בית קטנה, וניקיתי את רוב הבית מהטינופת שנצברה בו! היה זה ערב פורים, והרגשתי גאה בעצמי.
מעניין כמה זמן יחזיק מעמד הסדר החדש. מה שבטוח – אני אעשה כל שביכולתי כדי לא להכניס שוב לבית שלי אשה זרה שעושה את אותה עבודה שאני יכולה לעשות – רק גרוע יותר, יקר יותר, ומעליב יותר.

אגב פורים, אתם חייבים לראות את פליקס! זה גאוני! הוא התחפש ליוטיוב! סחתיין על הרעיון המקורי והעיצוב המוצלח!