יום אחרי קיומו של ליל הסדר, התאספנו כולנו, כל משתתפי זרוב.קום וחבריהם הורודים העליזים, בדירה הורודה של אבי ויסמין! כולם היו שם! אפילו אבא קריר שאינו נוהג לצאת מהבית, הסכים לכבד אותנו בנוכחותו. מה עשינו? ובכן, כל אחד מהמוזמנים בישל את מנת החמץ האהובה עליו, ואכלנו כמו חזירים. הכי מכולם השקיע ישו, שהביא טוסטר אובן מגדרה, והכין לכולם פיצות ורודות.

 באופן לא מתואם כלל, הגעתי לאירוע כשאני לבושה, ממש כמו יסמין, בשמלה ורודה עם נקודות! וגם עם אותה תסרוקת, פחות או יותר. אני חשבתי שזה מקסים, שאנחנו כמו שתי אחיות רק בגוונים שונים. יסמין, לעומת זאת, הכריזה כי היא שונאת אותי, משום שהציצים שלי הרבה יותר גדולים בשמלה הזאת. זה היה טיעון חלש, מכיוון שהציצים שלי יהיו גדולים יותר משלה, לא משנה מה נלבש. ובכלל, אין ליסמין מה להתלונן, כי היא בערך הדבר הכי חטוב שצעד על פני מדרכות כדור הארץ. תראו אותה:

והיא כזאת כוכבת שאפילו פתחו לה פרופיל מזויף בשוקס!

סווטה קלאוס – פינת פאצ'ימו לחגים

לפני זמן מה הלכתי עם לבקר את אמא שלי בבית בו גדלתי – לא הייתי שם מספר חודשים. הביקור גרם לי שוק עצום. את בעיית האספנות של אמא שלי אתם ודאי מכירים. היא אוגרת חפצים. את החפצים היא מניחה בשקיות, אותן היא מניחה בארגזים, אותם היא מניחה אחד על השני בדירה ששטחה הכולל אינו עולה על 30 מ"ר. מאז שעזבתי את בית אמא, המצב הלך והחמיר עד כדי כך, שפיזית לא ניתן להיכנס לחדר נעוריי. ערימות על ערימות של חפצים חסרי תועלת מונחים על הרצפה ועל כל רהיט, כך שאפילו לדרוך שם אין איפה.
אמא שלי כרוכה אחריי ורוצה בחברתי אפילו יותר ממך, סטוקר פסיכופת שאורב לי מחוץ למרפסת ביתי על משקפת. ובכל זאת – האגירה הלא שפויה שלה גרמה לה לחסום לגמרי את האפשרות שאחזור לביתה. פיזית. אין ביכולתי להתארח בחדר ילדותי, אפילו לא ללילה אחד. מרוב חפצים, אפילו לא ראיתי אם יש או אין שם מיטה.

חפצים הם ערך מקודש בחייה של אמא שלי. הדרך בה היא מתקשרת עם אנשים, זה דרך חפצים. כשהיא מתקשרת אליי ומזמינה אותי לפגישה, זה תמיד בשביל להביא לי משהו. אוכל, בגד, שקית בתוך שקית בתוך שקית. חפצים היא הדרך שלה להביע אכפתיות וחיבה. בחג הפסח זה מתגבר במיוחד, כשהיא מתקשרת אליי ומתייעצת במשך שעות ארוכות אילו מתנות להביא למי. אתם צריכים לראות את אמא שלי בפסח – לכל ארוחה חגיגית היא מגיעה עם שקים אדירי ממדים, מלאי חפצים, כמו אדם שעובר דירה, כמו סנטה קלאוס.
הבעיה איתה, שאף פעם אינה בוחרת מתנות מתאימות או רלוונטיות. כשהיא מביאה לי בגד, הוא לא יהיה במידתי ובטח שלא לטעמי. תמיד אני מודה לה בנימוס ומוצאת משהו לעשות עם זה. בפורים, נניח. אבל לעיתים המתנות שלה עשויות להיות מביכות ממש. לעולם לא אשכח את הפעם בה הביאה סט של תיקי איפור בטקסטורת פרחים תכולים לנער בן 12. התחננתי שלא תעשה את זה, והיא התעקשה. הרי לא יתכן שתבוא בידיים ריקות!

ובאותו ביקור שהיה לא מזמן, הראיתה לי את המתנות שהכינה לכבוד פסח.
"תראי מה הבאתי לנטע!" התפארה, והראיתה לי חפץ מכמיר לב. בובה פרוותית בצורת גנה התנין הרוסי, שאוחז בידו את צ'יבורשקה הקטן, וכשלוחצים לו על הבטן, מנגן את השיר הבא:

או אז הייתי צריכה לשבת מולה במשך רבע שעה מאוד אינטנסיבית ולהסביר לה: נטע היא אישה מבוגרת, סבתא לנכדים, אשר נולדה, גדלה והתחנכה בישראל. היא לא מכירה את צ'יבורשקה, ובוודאי שאין לה מה לעשות עם בובת פרווה.
למרבה המזל, הפעם התעשתה האם הרוסיה והשאירה את גנה התנין בבית. במקומו הביאה שק אדיר מלא בהפתעות אחרות. לאמא שלי יש הרבה מה לתת: בונבוניירה מאובקת, משחה נגד גירוד, כובע מצחיה, פרחים מפלסטיק, ספר שירים ברוסית, מיץ סחוט טרי בתוך צנצנת משומשת של פטיסונים כבושים, סלט פירות עם כדורי שוקולד, צעצוע המלמד להבדיל בין צורות וצבעים. אבל לא מילה חמה, עצה טובה, או שיחה שמעשירה את הדעת. לא נורא, בשביל זה יש לי אתכם.