ביום שישי הלכתי לאחת המסיבת הכי מוצלחות אי פעם. לא חוכמה, אני אומרת את זה בערך על כל מסיבה שניה שאני הולכת אליה. אבל הפעם אני באמת מתכוונת לזה! הייתה זו מסיבה בסימן בריטני ספירס שנערכה בבלוק, המועדון הכי נכון באיזור הכי לא נכון של תל אביב.

אני מתכוונת ליד חרוצים. איזה איזור נגוע!

פגשתי במסיבריטני כל מיני אנשים.

כנופיית הקשקשניות
נתחיל בכל החמולה שהגיעה יחדיו, חברותיי החתיכות והמגניבות.
מ' – שלבשה ממש מעט מתחת למעיל הגדול שלה,
נעמישקה – שעשתה שעווה מכף רגל ועד ראש באותו ערב,
ומאי – שלא צריכה להתאמץ כדי להיות מושכת.
ניתן לראות את כולנו מתפרעות בסרטון הדבילי הזה שצילמתי באותו לילה. הצפייה בו אינה מומלצת.
התקציר: בלית ברירה עשינו את הדבר הנוראי ביותר שאפשר לעשות, והוא לקנות בקבוק וודקה-מלון בקיוסק ולשתות אותו על ספסל מחוץ למסיבה. אחרי שהוצאתי שמונים שקל על כניסה ומשקה, הארנק שלי התחיל לבכות. זאת דווקא הייתה חווייה מהנה! התיידדנו עם רס"רים בלבוש אזרחי, והשווינו טלפונים. מיותר לציין שהאומניה שלי לקח בגדול, ולא הרשיתי להם לגעת בו למקרה שיתחשק להם לברוח פתאום.
מאוחר יותר הבנות נסעו הביתה עם מ', אך אני לא הסכמתי ללכת עדיין. מוזיקה טראשית, מתקתקה, מרוכזת כמו סירופ פטל המשיכה להתנגן, ואתם מכירים אותי – הייתי חייבת למצות אותה עד הסוף.

חיית המסיבות
פגשתי שם את לורי, הידועה כאחת המתלבשות המוכשרות ביותר בתל אביב. לורי היא קלאברית ותיקה ומנוסה כל כך, שאיני מקנאת בה. היא הייתה בכל כך הרבה מסיבות בחיים שלה, שהיא מכירה את כולם ונכנסת חינם לכל המקומות ששווה להיכנס אליהם חינם. אבל מה? כמו היא כמו נרקומנית-מסיבות. מסיבות קלות כבר לא משפיעות עליה. פעם הייתי מזמינה אותה לאירועים של החבר'ה שלי, אבל היא לא נהנתה בהם. היא צריכה חומר קשה יותר. צריך להתאמץ לגרום לה ליהנות. אפילו במסיבריטני היא חתכה באמצע למסיבה אחרת, שגם אליה הייתה לה כניסה חינם.
עדיף ללכת לעיתים רחוקות למסיבה אחת טובה, וליהנות ממנה בצורה בלתי-נשכחת.

ילדחדש
אחרי שנים שלא ראיתיו, הוא תפס אותי בתיק ומשך אותי אחורה, כמו שהיה עושה לי ברשעות כשהיינו תלמידי תיכון! הו, ילדחדש, ידידי המריר משכבר הימים שאינו שומר על קשר ואינו מרבה לצאת מהבית – מכל המקומות דווקא במסיבריטני פגשתי אותו! בקושי זיהיתי אותו, הוא גידל רעמה כשל אריה (מדובלל) והיה נראה כמעט כמו בן אדם.

סיסים
ואז פגשתי עוד חברים מהתיכון: צמד סיסי וסיסי, שני בחורים נעימי הלכיות במיוחד. אותם דווקא לא התפלאתי לפגוש שם. אחד מהסיסים, זה שלמד איתי פיזיקה, שאל "תגידי, את בקשר עם ילדחדש?"
התחלתי ללהג "ילדחדש! נשבעת לך שראיתי אותו פה לפני חמש עשרה דקות בדיוק! בחיי! זאת לא הייתה הזייה! או שמא זאת כן הייתה הזייה?" העניין בילבל אותי מאוד, אחרי הכל כן לגמתי כמה וכמה שלוקים של קגלביץ'.
אחרי זה סיפר לי סיסי שהוא כבר לומד תואר שני בפיזיקה. אאוץ', ענן האבק צרב בעיניי.

הפתעה
והכי מרגש – פגשתי שם את עמית, בחורה שאני מכירה מאז שהייתה תפיחה בבטן של אמא שלה. זה היה ביזארי ומדליק בו זמנית. מצד אחד – הרי אני תופסת אותה בתור הנכדה של סבתא שלה שפוגשים בארוחות חג. מצד שני – אלוקים אדירים, היא גדלה להיות בת 17! ולא סתם בת 17, אלא בת 17 מגניבה!

ולסיכום
המקום היה מלא מעל לגדותיו בגייז, אבל הסטרייט היחיד שהיה שם התחיל איתי. כמה מחמיא. הוא אמר לי שאני האשה של חייו. הסברתי לו שכבר יש לי חבר, ושהוא כן קיר.

למחרת בבוקר
חבר שלי, שאינו קיר, הדליק את הטלוויזיה ומה שראו שם היו ענני עשן מיתמרים מעל הדרום. העניין גרם לי להרגיש כמו אסקפיסטית חסרת נימוס שמעזה ליהנות בעתות מלחמה.