יומני היקר שלום. ברצוני להזהיר את הסובבים כי בקרוב מאוד אני עשויה פשוט להתפוצץ ולקרוס לתוך עצמי, כמו חור שחור, רק ורוד. מה קרה? וואלה, שום דבר מיוחד, רק לקחתי על עצמי יותר ממה שאדם בריא מסוגל לבצע.

אתם בטח תופסים אותי כמו איזה בליינית קלת דעת, מה שלא לגמרי בלתי נכון, אבל חוץ משתיית בירה במכבסות, עליי:

• ללמוד ארבעה ימים בשבוע, הכוללים כ-35 שעות של הימצאות בבית הספר + נדרשת כמות דומה של שעות הכנת שיעורי בית כדי להגיע לתוצאות טובות.
• לעבוד משרה מלאה, הכוללת 45 שעות שבועיות.
• להקים ולתחזק את זרוב.קום, הילד שלי ושל דור.

מאז שהתחילה שנת הלימודים לא יצאתי להפסקה אף לא פעם אחת. לרוב אני פשוט נשארת בכיתה לעבוד בזמן שכל המאגניבים מעשנים. ובלילות,  אני לא מסוגלת לישון בידיעה שהמטלות שלי לא גמורות.

וזה מה שקרה הלילה. עשיתי מה שהספקתי עד 2 בלילה, התהפכתי על יצועי כמו פנקייק, וחשבתי מחשבות איומות. יודעים על מה? על ה-to do list שלי. במיטה, בחושך, בחוסר מעש, המטלות הפכו למפלצות רעבות ואכלו אותי בעודי בחיים. והמחשבה הכי גרועה הייתה: מה יהיה עליי מחר אם אני לא מצליחה להירדם? הצילו!

המטלות לא היו איומות כל כך. מה שהיה דחוף, לקח עשר דקות על הבוקר.

בחופשת הקיץ הייתי כל יום קמה מאוחר, וכשהייתי יוצאת מהבית, לרחתי לי זמן להתגנדר. לבחור שילוב בגדים מגניב, לשים סיכות ורודת בשערי, להתאפר קצת. הבטחתי לעצמי: אעשה את זה גם במהלך שנת הלימודים. חשוב להיראות טוב גם ביומיום, במיוחד בבית ספר מגניב כמו שנקר, בו מעריכים אותך על הדרך בה אתה מעוצב.
אבל אתם יודעים איך זה. תוכניות לחוד ומעשים לחוד. לכו תשכנעו את עצמכם בשבע בבוקר ללבוש משהו פרט למכנסיים עם הכתמים משלשום שזרוקים על הרהיט הכי קרוב למיטה.

והבוקר, למשל, ביזבזתי חמש עשרה דקות על חיפושים של קורא הכרטיסים הקטן שלי. איזה סשן חיפוושם זה היה! לכל סדנת משחק הייתי מתקבלת. התעצבנתי, צעקתי, מחיתי דמעה. והממזר הקטן היה מונח כל הזמן הזה בכיס שלו בתיק.

מה שאני מנסה להגיד זה, שאולי לא רואים עליי, אבל אני עובדת קשה, וחסר לקוסמוס שאני לא ארוויח ממש מלא כסף בסיכומו של אורח החיים הטעון הזה.