הטלנו מטבע, והוא אמר לנו להמשיך דרומה בהקדם. קצת חבל, כי אחרי שהתיקים שלנו כבר היו חצי-ארוזים, פתאום נתקלתי בחברה מהארץ שהייתי שמחה לבלות עמה יותר. אבל עם החלטת-מטבע לא מתווכחים, ובאמת היה לנו מספיק מרישיקש.
כשהגעתי לרישיקש, התאכזבתי די מהר. אכזבה שהייתה יכולה להימנע לו הייתי מגיעה עם ציפיות נמוכות יותר. הבעיה היא שתליתי בה תקוות. הרי היא יעד תיירותי כל כך פופולרי, חייב להיות בה כיף, לא? לא. הנה כל הדברים שהציקו, עיצבנו, או סתם לא עמדו בסטנדרטים הגבוהים של הגברת המפונקת שכותבת שורות אלה. הגשר גטו התיירים של רישיקש בנוי סביב נהר הגנגס הקדוש. כל תייר שחוזר מרישיקש מספר חוויות מגשר לקסמן-ג'ולה שמחבר את רישיקש יחדיו. הגשר צר, ארוך ורצוף סכנות: אופנועים שעוברים בין הולכי הרגל בלי להאט בעודם צופרים, פרות נוגחות, ובעיקר – בבונים ערסים. הבבונים תלויים על גדות הגשר ומתקיפים תיירים…
הדרך לרישיקש עוברת בעיר הארידוואר הגדולה והסמוכה, לשם מגיעה הרכבת. ביום בו הגענו לרישיקש, הבטחנו שנחזור לסיבוב קצר בהארידוואר. מבעד לחלון הרכב, היא נראיתה מסבירת-פנים יחסית לעיר הודית טיפוסית. הודים עירומים למחצה רחצו בגנגס, נשרים מעופפים מעל, פסל ענק הביט אלינו, כל פינה נראתה כמו פינת חמד מלאה הזדמנויות-צילום. באחד הימים נסענו באוטובוס לסיור לא-מודרך בהארידוואר. לא ראינו אפילו תייר מערבי אחד, וזה היה הפסד שלהם. כל מה שראינו מסביב היה מרתק ויפה יותר עשרות מונים מהשכונות המתויירות של האזור. עוד תמונות מרישיקש בפייסבוק >
אזומי הגיעה לרישיקש מיפן לחודש, וכל מה שאנחנו יודעים עליה, עשוי להיות מוטעה. כדרכן של יפניות, היא חביבה, שובבה, ומדברת מעט מאוד אנגלית. אבל היא אינה מתייאשת, ומשתדלת לענות בצורה הטובה ביותר לאדם שפונה אליה, גם אם אינה מבינה מילה. אי אפשר שלא לאהוב אותה. הכרתי את אזומי במסיבת יום ההולדת שלי. השמועה על המסיבה פשטה מפה לאוזן, ולא ברור איך בדיוק, אבל אזומי היא זו שסיפרה על המסיבה לחבר ישראלי, ולא ההיפך. היא הייתה אחת הבחורות הבודדות שרקדו.
נתנו למטבע להחליט לאן נמשיך. המטבע קבע רישיקש. וכך עשינו. החיסרון: זה לא משתלב היטב עם המשך המסלול שלנו. היתרון: המסע מג'איסלמר לרישיקש הוא לכאורה נעים ופשוט יותר, 24 שעות ברכבות. האופציה השנייה, נסיעה לגואה כללה 30 שעות באוטובוסים, עם עצירת ביניים באחמדבד, מקום שכונה על ידי מחבר לונלי פלנט "המקום המלוכלך והמבולגן ביותר בהודו כולה". מלחיץ רק לדמיין את העיר הזאת, בהתחשב בכך שהמקומות התיירותיים והחביבים ביותר בהודו מטונפים כמו מחראות בגיהינום. יצאנו לכיוון רישיקש, והנה כל התלאות שנתקלנו בהן בדרך.
שלשול הוא כמו זיקנה. השלשול כופה את עצמו על הגוף שלך, כך שאתה אינך שולט בו עוד. השלשול לא שואל מתי להגיע, הוא מתפרץ מבעד לדלתותיך כאורח לא קרוא ורומס בגסות את איכות החיים שלך. שלשול, בשונה מהזיקנה, הוא בר-חלוף. יוצא דופן הוא השלשול ההודי, שכנראה נשאר איתך לנצח. כמו הזיקנה: יש ימים שבהם הוא מפריע יותר ויש ימים שבהם אתה מצליח להדחיק, לכסות, לשמור אותו בפנים. אבל הוא תמיד שם, מאיים. מאז הטאלי ההוא לפני שבועיים בפושקאר, נשברה לי מערכת העיכול. איבריי האהובים והאמינים בגדו בי. היום הראשון היה הגרוע ביותר: נפלתי למשכב והתרוממתי רק כדי לפלוט מפה או…
שקרי פושקאר איכות של נסיעה תלויה במשתנים שונים, כגון סוג כלי הרכב. אבל יותר מזה, תלויה איכות הנסיעה בציפיות שיש לך ממנה. הנסיעה מפושקאר לג'איסלמר הייתה הגרועה ביותר שהייתה לנו בהודו. האמנו לסוכן הנסיעות המפוקפק מפושקאר כי הוא לבש חולצה של ACDC וידע אנגלית קצת יותר טוב מהודים אחרים. אבל יותר מזה, האמנו לו כי רצינו להאמין. הוא לא אמר לנו מילה אחת שאינה שקר. וכי למה לו לספר לנו את האמת? ברגע שהיינו על האוטובוס שעוזב את פושקאר, אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון. הוא הבטיח לנו אוטובוס איכותי, רק חודשיים בדרכים, עם מיזוג אוויר, שנוסעים בו תיירים…
הגבר שלי חוגג היום יום הולדת. אני מברכת אותו גם כאן, כי אני אוהבת אותו יותר מכל האנשים בעולם. ועכשיו אני יודעת קצת יותר על האנשים בעולם, כשפגשתי יותר מהם. אז מזל טוב, אהוב שלי. גבר חזק, רגיש, ישנוני, פעלתני, אמיץ, מחושב, מקשיב, מקשקש, חתיך וטוב לב שכמוך.
סבלנותי לעם ההודי הולכת ופוקעת. ההתייחסות אלינו, התיירים, היא כאל שקי כסף מנצנצים. הקפיטליזם בהודו תופס צורה מפלצתית: הקניות הן האל לו כולם סוגדים. זה הדחף הכי חזק, המסר הכי נפוץ, והמחזה הכי נצפה: תקנו, תקנו, תקנו. הודו מרגישה כמו קניון בלהות ענק. בין אם זה שוק בעיר גדולה שדוחף לך מזון ובד, בין אם אלו סמטאות של מבצר עתיק המשמשות כחנות סובינירים ותכשיטים אינסופית, בין אם זו פסגת הר – אפילו שם מנגנים לך מוזיקה קיטשית ומנסים למכור לך דיסקים. בשום מקום הסחורה לא יושבת לה בנחת ומחכה שתיגש אליה. הסחורה קופצת עליך, צועקת לך "הלו! הלו! הלו!", רודפת…
אומרים שהתפיסה של ההודים שונה מהתפיסה שלנו, המערביים, בנוגע להיבטים רבים של החיים. אני סבורה כי זה לא עניין של תפיסה: כמה מונחים בסיסיים פשוט לא נקלטו בהודו מעולם. כמו המבורגר שפשוט אי אפשר למצוא פה, ככה אי אפשר למצוא היגיון, היגיינה, או אמת. היגיון ההודים לא מצייתים לחוקי לוגיקה פשוטים ולא למוסכמות בינלאומיות. התוצאה היא לפעמים כאוס ססגוני, ומרתק, ולפעמים תסכול ואיבוד עשתונות. תוכלו לראות את זה מתבטא בתפריטים ההודיים העמוסים כל טוב, בלי שום סדר הגיוני (קינוחים? בסוף? מה פתאום). תוכלו לראות את זה במנהגים הדתיים, שכוללים רעש טורדני במשך חצי משעות היממה, אנשים בתחפושת מצחיקה שמצליפים בעצמם,…