אחד התחביבים שלי הוא לאכול במסעדות, אבל בגואה זה פשוט לא הגיוני כלכלית. כל המסעדות יקרות פי 2 מהמסעדות היקרות ביותר שישבנו בהן בשאר הודו. למרבה המזל מצאנו את הדירה החמודה שלנו, עם המטבחון הקטן, וחיינו הפכו לרצף של תענוגות גרגרניים.
למצלמה הקטנה והשובבה שלנו אפשרות של פנורמה. לא התלהבנו ממנה עד עכשיו, אבל מרגע שהגענו להאמפי, התחלנו לצלם תמונות בהמשכים. כי יופיו של הנוף נמשך ונמשך ונמשך והקיף אותך ב-180 מעלות, שחבל היה להגביל את הצילום לפריים הצר והרגיל שלו. הנה התמונות הארוכות של הטיול שלנו בהאמפי. (קליק יגדיל את התמונות הרצויות)
מפריעים להודים יש חוש מיוחד שמעמיד אותם במקום המדויק בו הם הכי פחות רצויים והכי מפריעים. הם יעמדו באמצע הדרך שלכם, או יחסמו אתכם עם הריקשה שלהם. כשתמהרו למצוא גסט האוס לפני שהשמש שוקעת ותיק כבד על גבכם, הם ינסו למכור לכם כלי נגינה או סתם יתעניינו מאיפה אתם מגיעים.
אם אתם תיירים סטלנים או סתם עצלים, סביר להניח שהדבר היחיד שתראו יהיה החוף הסמוך לגסט האוס ובית הקפה שכולם שורצים בו מבוקר ועד אחה"צ. וזה מצוין. פלולים הוא מקום נעים ויפה להיות בו, גם אם כל הטיולים שתעשו יהיו ברדיוס של 200 מטר מהחדר שלכם. עבור מי שרוצה יותר מזה, סביב פלולים יש הרבה מה לראות ומה לעשות. הנה כמה דברים שעשינו במהלך שהותנו פה. שמורת הטבע קוטיגאו מזרחית לפלולים שוכנת שמורת טבע קטנטנה – במונחים הודיים. כלומר, ענקית. רכבנו לתוכה עם קטנוע בשביל עפר נוח יחסית. בשלב מסוים ירדנו לשביל הליכה קצר, ובסופו בית-עץ בגובה 16 מטרים בערך,…
אנו נמצאים בחוף פלולים במדינה הקטנה והמוזרה גואה. נראה כי הגענו בזמן לא נוח ואנחנו מפריעים. החוף מלא אתרי בנייה. מתכוננים לעונה שתבוא ממש עוד מעט, אבל בינתיים – כלום לא עומד על כנו וגשם מאיים לרדת. אין בקתות להשכרה על החוף – בטח לא במחיר מתקבל על הדעת. הדבר היחיד שמסביר פנים בגואה, הוא האלכוהול. המקום מלא בבארים שמוכרים משקאות מכל הסוגים, ומחירי הבירה בחנות המשקאות נמוכים בחצי ממה שהתרגלנו אליו. חוץ מעניין האלכוהול, גואה היא אגוז קשה לפיצוח. אבל אחרי יומיים באיזור, אנחנו מתחילים להבין איך אמורים ליהנות ממנה.
ביום האחרון שלנו בקודלי ביץ' חשבנו לעשות טיול רגלי בין החופים. למרבה המזל הפסקנו לחשוב, והקדשנו את שעותינו לקריאת ספר על החוף והיפטרות משאריות האלכוהול שלי על ידי ערבובן במיץ שאני בדיוק שותה. השמיים היו כחולים והשמש בהירה. מזג אוויר טרופי מושלם. כשהערב התקרב, ענן קל הסתיר את השמש. בעלי שיחק כדורעף, אני צילמתי את המתרחש סביב וקישקשתי עם אור בזמן שאיתמר, בן זוגה, מעניק טיפולי שיאצו לתייר מזדמן. כולם היו מרוצים. הרבה מהזמן בחוף העברנו עם חברינו החדשים אור ואיתמר. הם חמודים מאוד, וגם ביניהם יש הפרש גילאים של 10 שנים בערך, ככה שאוטומטית היה לנו נושא שיחה משותף….
בשורה התחתונה, קודלי ביץ' הוא מקום חינני. הוא נידח במידה, ונראה כי התיירים שמגיעים אליו הם כאלה שבאמת רוצים להגיע אליו. להגיע אל החוף אינה משימה ברורה מאליה: שביל מפותל וסלעי של 20 דקות בצדו הדרומי של החוף מוביל לחוף הבא – שאין בו שום דבר יותר מבקודלי ביץ'. שביל של 20 דקות בצדו הצפוני של החוף מוביל לעיירה גוקרנה. גוקרנה היא עיירה נחמדה ממש, ואפשר להשיג בה אינטרנט במחיר טוב יותר וכל מיני מצרכים שלא תמיד יש במסעדות החוף, כמו קוקוס ירוק טרי ואלכוהול שאפשר לשפוך לתוך הקוקוס ובכך לשדרגו. זה בדיוק מה עשיתי. [caption id="attachment_4900" align="aligncenter" width="672" caption="הצעת…
להודים אין טאקט. הנימוסים וההליכות שלהם רלוונטיים רק לתבניות התנהגות מסורתיות ועתיקות. כשהם פוגשים את חיית הבר האקזוטית המכונה "תייר", אין להם במאגר קוד להתנהגות נאותה. הם עושים מה שנראה להם נכון: הם סקרנים והם לא רואים שום סיבה להסתיר את זה. הם בוהים בבעל החיים המוזר כמו שבוהים בכלוב הזוחלים בגן החיות. הם מדברים עם התייר גם את הם לא מכירים את שפתו: הם רוצים לדעת כל מה שאפשר לדעת עליו. הם רוצים לגעת בעור הלבן שלו, ואם ייתן להם את ידו ללחיצה ידידותית, הם יאחזו בה בלי לשחרר.
קיימים בעולם חופים יפים יותר עם מים צלולים יותר, חלקם אפילו בישראל (וכשאני אומרת ישראל אני מתכוונת סיני) אבל אלה של הודו מצטלמים כל כך טוב, שלפעמים אני מופתעת שאני ממש נמצאת בהם פיזית. חוף זרוע כוכבי ים, פועלים מקומיים סוחבים לבנים על הראש, שמיים כחולים בהם שט בעדינות רק ענן קומולונימבוס כבד שנושא עמו סערה וגאלונים של גשם. הנה תמונות נבחרות מהחוף הקסום קודלי ביץ'. תכלס, אם הייתם גרפיקאי של חברת נסיעות, לא הייתם רוכשים כאלה תמונות בשאטר? עוד תמונות מקודלי ביץ' והסביבה באלבום הפייסבוק >
הרכבת מדלהי לגואה הייתה כל כך נעימה, ש-27 השעות שהיא גזלה חלפו ביעף. האנשים שחלקנו איתם קרון היו עיתונאי צעיר מנפאל ואשתו הצייתנית, סטודנט למדעי החלל, ולהקת רקדנים בדרכם להופעה הבאה. אף אחד לא צילם אותי בסלולרי שלו, וכולם דיברו אנגלית. אחרי שעות ספורות של קריאה, של שינה, של מוזיקה ושל אכילה – הגענו לתחנה שלנו. מה עכשיו? לא היינו בטוחים, אז הטלנו מטבע. המטבע אמר לנו להמשיך לגוקרנה.