ביום האחרון שלנו בקודלי ביץ' חשבנו לעשות טיול רגלי בין החופים. למרבה המזל הפסקנו לחשוב, והקדשנו את שעותינו לקריאת ספר על החוף והיפטרות משאריות האלכוהול שלי על ידי ערבובן במיץ שאני בדיוק שותה. השמיים היו כחולים והשמש בהירה. מזג אוויר טרופי מושלם. כשהערב התקרב, ענן קל הסתיר את השמש. בעלי שיחק כדורעף, אני צילמתי את המתרחש סביב וקישקשתי עם אור בזמן שאיתמר, בן זוגה, מעניק טיפולי שיאצו לתייר מזדמן. כולם היו מרוצים.

הרבה מהזמן בחוף העברנו עם חברינו החדשים אור ואיתמר. הם חמודים מאוד, וגם ביניהם יש הפרש גילאים של 10 שנים בערך, ככה שאוטומטית היה לנו נושא שיחה משותף. גם כשלא באמת בילינו איתם, זה הרגיש כאילו כן בילינו איתם. החדרים שלנו היו סמוכים, והבידוד ביניהם לא היה מהיעילים שיצא לי לבחון. הרגיש כמעט כמו התנסות בסוג חדש של אינטימיות!

התכנון היה לאכול ארוחת ערב מוקדמת כדי שנוכל לראות ארבעתנו את הסרט "נער החידות ממומבאי". לקראת שבע כבר היינו מקולחים ומוכנים לצאת לזלול, אבל השקיעה הפיצה אור צהוב מיוחד כל כך שהייתי חייבת לרוץ לצלם קצת. השקיעה נראתה כמו שקיעתה של האנושות.

כשהאור הצהוב האפוקליפטי נכבה, נדלקו הברקים. ענן סערה התקרב לכיווננו. כשבאמת באמת היינו מוכנים לצאת לזלול, גשם חזק מאוד ורטוב מאוד כבר התחיל לרדת. מזג אוויר טרופי מושלם.

יצאנו לכיוון המסעדה שהתכוונו לאכול בה. זו הייתה ההליכה הקצרה הארוכה ביותר שאפשר לתאר: בעלי העשוי-סוכר רצה להגיע מהר יותר למחסה. אני רציתי להגיע בשלום. שילוב של כפכפים חלקים, חושך מוחלט וצריכה של חומרים משכרים החל מהצהריים היו סיבה מנצחת ללכת לאט.

התיישבנו במסעדה הרצויה במקום היחיד בו לא טפטף גשם מהתקרה, והתחלנו לרעוד מקור. לא באמת היה קר, אבל ככה התרגלנו להתייחס לסוג כזה של מזג אוויר. אני אישית הייתי מבועתת. בדמיוני ראיתי עתיד שבו הסערה נמשכת שבוע ואנחנו נשארים תקועים בקודלי ביץ' בלי חשמל, בלי אוכל ובלי אינטרנט. הרגעתי את עצמי בעיון מאוד מאוד מעמיק בתפריט ובבחירה של המנות המנחמות והחורפיות ביותר שאפשר לחשוב עליהן. ואז נודע לנו שהמטבח סגור כי יורד בו גשם, ומוטב כי נלך למקום אחר. הלכנו למקום אחר בו המטבח עבד. היה מלא עד אפס מקום אז הצטופפנו עם שני ישראלים חמודים ואבודים שנקלעו ונכלאו בחוף שלנו אחרי שהגיעו אליו בטיול רגלי.

בזמן שחיכינו לאוכל, הקשבתי לבחורה, לירון, מספרת על ניו יורק והתאהבתי בה. בשתיהן, בעצם. בניו יורק ובלירון. היא בהחלט הייתה כוסית, אבל כוסיות ראיתי בהמוניהן, אם או בלי בגדים. לירון הייתה יותר מזה. לירון הייתה המתארת הטובה ביותר בעולם. כשאדם רגיל ממליץ לך להגיע למקום כלשהו, הוא יגיד "מדהים שם, אתה חייב לראות את זה" ושאר ביטויים משומשים. כשלירון תיארה את ניו יורק, היא נכנסה לפרטי-פרטים מרתקים, צבעוניים, חושניים, על האנשים המיוחדים שפגשה שם ואירועי התרבות שנקלעה אליהם, והעיניים שלה נצצו בהתלהבות. הייתם צריכים לראות אותה מתארת! היא גרמה לי באמת ובתמים לרצות להגיע לניו יורק יותר מכפי שרציתי להגיע לשם מעודי. יותר מכפי שרציתי להגיע לכל יעד שהוא בעולם. מזל שפניי מועדות לניו יורק בכל מקרה. עד שהמנות שלנו התחילו להגיע, וזה לקח המון זמן, תמרנתי את לירון בערמומיות לתאר לי עוד מקומות שהייתה בהם.

הייתי יכולה להקשיב לה לנצח מתארת דברים, אבל היו לה תוכניות. חשבתי שעוד אתקל בה אז לא מיהרתי להחליף עמה מספרי פייסבוק. לא נתקלתי בה שוב, ולמחרת כשהשמש זרחה שוב, עזבנו את החוף והמשכנו בטיולנו.  אז אם מישהו מכיר בחורה בשם לירון שיודעת לתאר ממש יפה, הוא מתבקש לקשר בינינו.

עדכון: בעזרת שוחד קטן מצאתי אותה בפייסבוק. הכל תקין! אולי נהיה חברות. ואולי לא, אחרי הפוסט הקצת קריפי הזה.