אנו נמצאים בחוף פלולים במדינה הקטנה והמוזרה גואה. נראה כי הגענו בזמן לא נוח ואנחנו מפריעים. החוף מלא אתרי בנייה. מתכוננים לעונה שתבוא ממש עוד מעט, אבל בינתיים – כלום לא עומד על כנו וגשם מאיים לרדת. אין בקתות להשכרה על החוף – בטח לא במחיר מתקבל על הדעת. הדבר היחיד שמסביר פנים בגואה, הוא האלכוהול. המקום מלא בבארים שמוכרים משקאות מכל הסוגים, ומחירי הבירה בחנות המשקאות נמוכים בחצי ממה שהתרגלנו אליו. חוץ מעניין האלכוהול, גואה היא אגוז קשה לפיצוח. אבל אחרי יומיים באיזור, אנחנו מתחילים להבין איך אמורים ליהנות ממנה.

איני יודעת מה קורה פה כשהעונה בשיאה. נכון לעכשיו, האיזור שורץ כמויות לא סבירות של משפחות ישראליות צעירות עם ילדים בני 1 עד 6. זה חמוד. שיחה קצרה עם משפחת מטיילים גילתה לנו מה נכון לעשות פה. במקום לשכור על החוף בקתה במחיר מופקע, מתרחקים מרחק שני חופים דרומה, ושוכרים דירה עם מטבח.

כמובן שכשחיפשנו דירה מסוג כזה, לא מצאנו שום דבר שעומד בתקציב שלנו. השתכנו בבקתה סבירה שהגיעה עם צפרדע אדומה באמבט, ואני אישית התייאשתי מחיפושים. שכחתי מחוק-הדווקא של המטיילים:

"חדר טוב באמת, אפשר למצוא רק כשכבר פרקת את החפצים שלך בחדר מעפן."

תומאסו שאל את המוכר במכולת, שהפנה אותו לנהג ריקשה שמשכיר יחידת דיור בבית שלו. היא לא מפוארת, צריך לנקות אותה  ולהכין אותה לקראתנו, אבל יש בה מטבח עם מקרר וכיריים – ומחירה נמוך בצורה שערורייתית. דירה כזאת משנה את התמונה: יש סיכוי שנשתקע פה ימים רבים, אני אבשל לנו ארוחות ממצרכים שנקנה בשוק, והמקרר תמיד יהיה מלא בבירה קרה. זה מצוין, כי ברירת המחדל בפלולים היא ישיבה בבתי קפה מטופשים שמחירי המנות בהם גבוהים פי 2 או 4 מאשר בשאר הודו.

הבוקר בילינו שעה או יותר על החוף שלידנו. הוא שומם כמעט לחלוטין והמים נקיים. שחיתי, השתזפתי, קראתי ספר ושתיתי בירה שהלכה ונהפכה חמה יותר ככל שהבקבוק התרוקן. זה היה בילוי מעולה. אחרי זה, ראינו סרט בחדר ונמנמנו. אחרי זה הלכנו ברגל לפלולים. עד שמצאנו את דוכן האוכל הזול היחיד שיש במקום הזה, כבר הייתי רעבה כל כך שזללתי את הספגטי המוקפץ שלי בלי להסתכל אם זה עוף בתוכו או עכברושים. לא היה לי אכפת. היה לי טעים.

הדרך חזור זימנה לנו שקיעת שאסר-סטוק נוספת, מלווה בסערה מרהיבה ורטובה. אני חושבת שיהיה לנו כיף בגואה, אבל לא כיף מהסוג הסטנדרטי.