בשורה התחתונה, קודלי ביץ' הוא מקום חינני. הוא נידח במידה, ונראה כי התיירים שמגיעים אליו הם כאלה שבאמת רוצים להגיע אליו. להגיע אל החוף אינה משימה ברורה מאליה: שביל מפותל וסלעי של 20 דקות בצדו הדרומי של החוף מוביל לחוף הבא – שאין בו שום דבר יותר מבקודלי ביץ'. שביל של 20 דקות בצדו הצפוני של החוף מוביל לעיירה גוקרנה. גוקרנה היא עיירה נחמדה ממש, ואפשר להשיג בה אינטרנט במחיר טוב יותר וכל מיני מצרכים שלא תמיד יש במסעדות החוף, כמו קוקוס ירוק טרי ואלכוהול שאפשר לשפוך לתוך הקוקוס ובכך לשדרגו. זה בדיוק מה עשיתי.

באחד הימים הגענו לגוקרנה כדי לשכור אופנוע ולתור את האיזור. זה היה אופנוע מפוקפק. הוא לא נדלק טוב כל כך, והיה צריך להתניע אותו עם קיק-סטארט. לא היה לנו יעד או מפה, ופשוט נסענו בחופשיות עד שראינו שלט רעוע עליו נכתב "האני ביץ'". פנינו לשביל הצר ושאלנו את המקומי הראשון שפגשנו איפה זה ההאני ביץ' הזה. "שם, עוד חמישה קילומטרים" הוא הצביע. ואכן, כמו שצפינו – הדרך ארכה עשרה קילומטרים באופנוע, ועוד קילומטר בערך של הליכה. בסופו של השביל, גילינו חוף יפהפה וכמעט נטוש. שום מסעדה או מלון. רק אנחנו, גלי הים, וארבעה נערים הודים חטטנים שלא איפשרו לנו ליהנות כראוי מירח הדבש שלנו.

האופנוע איכזב בשלב כלשהו של הדרך הלוך: דילגנו מעל מהמורה בכביש – והצופר הפסיק לפעול כראוי וניפק רק לחישה חרישית. כל מי שהיה בהודו יודע שהצופר בכלי רכב חשוב יותר מכל שאר המרכיבים שלו. כשרכב מגיע מולך, לא מספיק שהנהג רואה אותך. הוא צריך גם לשמוע. עליך לצפור לו כדי לאשש את הקיום הגשמי שלך, ולהעביר את המסר: אנא, אל תדרוס אותי. הייתי לחוצה. גם כי הייתי בטוחה שנידרס על ידי משאית לפני שנחזור העירה, וגם אם לא נמות – נחזיר אופנוע מקולקל לאדם שהשכיר לנו אותו, ואז נצטרך למכור כליה כדי לשלם על התיקונים.

בישורת האחרונה לפני החזרה לעיר, המזל האיר לנו פנים. מהמורה עמוקה במיוחד בכביש ניענעה אותנו חזק, ובאורח פלא תיקנה את כל מה שהיה מקולקל. הפנסים חזרו להאיר, הצופר חזר להרעיש, והאופנוע נדלק בקלות עם הכנסת מפתח. היינו יכולים לעשות עוד סיבוב באופנוע למחרת בבוקר, הרי שכרנו אותו ל-24 שעות. אבל לא שיחקנו עוד עם הגורל. בודהה יודע באילו מהמורות היינו יכולים להיתקל, ואילו חלקים של האופנוע יכולים עוד להיהרס. החזרנו אותו לבעליו תקין יותר ממה שהוא היה.