הרכבת מדלהי לגואה הייתה כל כך נעימה, ש-27 השעות שהיא גזלה חלפו ביעף. האנשים שחלקנו איתם קרון היו עיתונאי צעיר מנפאל ואשתו הצייתנית, סטודנט למדעי החלל, ולהקת רקדנים בדרכם להופעה הבאה. אף אחד לא צילם אותי בסלולרי שלו, וכולם דיברו אנגלית. אחרי שעות ספורות של קריאה, של שינה, של מוזיקה ושל אכילה – הגענו לתחנה שלנו. מה עכשיו? לא היינו בטוחים, אז הטלנו מטבע. המטבע אמר לנו להמשיך לגוקרנה.

דרומית לגואה, במדינת קרנטקה נמצאת העיירה גוקרנה, ולידה יש מספר חופים שאינם מתויירים במידה רבה. זה מה שאמרו. לשם הלכנו. הרי אין שום דבר שתיירים כמונו אוהבים יותר מאשר יעדים לא מתויירים. ברכבת לשם פגשנו זוג ישראלי חמוד. נדדנו עמם. הם כבר היו במקום לפני שנים ספורות וסיפרו שאפשר להשכיר שם חושה ב-100 רופי ללילה ולהירדם מרחש הגלים. זה נשמע לנו כמו תוכנית טובה. הנופים היו יפהפיים. שמיים כחולים במיוחד, צמחיה ירוקה במיוחד ואדמה אדומה במיוחד. הכל מוקף באינסוף מים. זה טוב מכדי להיות אמיתי, חשבתי. ואכן, היה קאץ'.
כשהגענו ליעד, חוף בשם אום-ביץ', כבר היה חשוך. שאפתי מלוא הריאות ריח ים לראשונה מאז עזבנו את חוף גורדון אי שם באוגוסט. מזל שהגענו יחד עם אנשים שמכירים את המקום, אחרת היינו אבודים. באופק לא נראתה שום מסעדה או גסט האוס. עזבו גסט האוס – לא היה שום פנס רחוב, או שלט שמצביע לאן ללכת. השביל היחיד הוביל למטה, לכיוון החוף. הירידה עם תיקים במדרגות הסלע השבורות הייתה מסוכנת ומעצבנת. אחרי שהתמרמרתי על המדרגות הגרועות, הן פשוט נפסקו – והיינו צריכים לדלג בין הסלעים החלקלקים. מצאנו את עצמנו בחוף חשוך ונידח, עליו ממוקמות כמה מסעדות/בתי הארחה במרחק רב זה מזה. נכנסנו למקום הראשון ותיכף נפנפנו אותו בזלזול: הם רצו 250 רופי על בקתה בלי שירותים ומקלחת! במחיר הזה, אנחנו לא מוכנים לקבל חדר שאין בו מקלחת עם מים חמים, מרפסת ומגבת.
המשכנו ללכת על החול עד הגסט-האוס הבא שנמצא. ההליכה התארכה וסבלנותי התקצרה. שלחתי את בעלי למצוא חדר. הוא מצא חדר. ליתר דיוק: הוא מצא את החדר היחיד שנותר בחוף הזה בשעה הזאת. עשרות תיירים צבאו על החוף הלא-מתוייר שאינו ערוך להתמודד עם כמות כזאת של מבקרים. הגסט-האוסים נקטו בשיטה היעילה ביותר שהם מכירים כדי לפתור את הבעיה: להעלות מחירים.
היינו עייפים ולא הייתה לנו ברירה. כך מצאנו את עצמנו משלמים 450 רופי ללילה אחד בחדר שראוי להיות לא יותר מאורווה. בחדר שמזמן לא סויד הייתה מיטה וכילה, מעליהן מאוורר. וזהו.

כשקילפתי מעליי את הבגדים שאני לובשת זה שלושים ושש שעות ונכנסתי להתקלח, גיליתי שממש מתחת לטוש יש חלון גדול שפונה אל החצר. המגבת הפכה לוילון לעת-מצוא, ועשיתי כמיטב יכולתי להתרחץ עם זרזיף מי הקרח שטיפטף עליי. התנגבתי בבגד מזדמן. כשרציתי לצחצח שיניים הבנתי שאין כיור. עבור המחיר הגבוה זו הייתה תמורה עלובה כל כך, שרציתי לחבל להם בדברי ערך, לרודפי הבצע הנכלוליים. לא עשיתי את זה כי זרוב מהעתיד התגלתה אליי ואמרה לי "מפגרת, תפסיקי ".

עשינו את הדבר שראוי לעשות במקרה של חדר גרוע: לבלות מחוצה לו עד שנהיה עייפים מכדי לשים לב איפה אנחנו ישנים. הבילוי היה כושל. בית הקפה-מסעדה-מרבץ היה מלא בחבורות גדולות ומגובשות של ישראלים-בעיקר שלא מצאו עניין מיוחד בזוג כמונו – גבר עייף ואשה עצבנית. שתיתי בירה וזה גרם לי להרגיש קצת טוב יותר. ואז אכלתי יותר ממה שהקיבה שלי מסוגלת להכיל ושוב הרגשתי רע יותר. מחר נטפל בבלגן הזה ונמצא חדר, אמרנו והלכנו לישון.

מחר הגיע מהר יותר ממה שציפינו. קריאות תרנגול קטעו את חלומותינו ושלחו אותנו לחפש מקום טוב יותר. במקרה הזדמנו למקום אור ואיתמר המבולבלים, שגם היו זקוקים למקום טוב יותר. הלכנו ארבעתנו לחוף קודלי ביץ' הסמוך (סמוך בהודית = רחוק מאוד) ושם מצאנו חדרים עם מקלחת, שירותים ואפילו כיור ב-300 רופי ללילה. עכשיו אנחנו רגועים יותר, ומוכנים להתחיל ליהנות מגן העדן הטרופי שאנחנו נמצאים בו.