אנו נמצאים בבנגלור, עיר הודית בתחפושת מערבית, ידועה בכינוי עמק הסיליקון של הודו. ניו יורק, לוס אנג'לס, רמת החייל וחירייה בכפיפה אחת. אוטובוס התיירים הוריד אותנו בבוקר בתחנה המרכזית של העיר, באיזור שנקרא מג'סטיק. כמו בכל מקום חדש, תיכף יצאנו לקרב: הקרב על החדר. קצת על קרבות-חדרים בכל מקום שמגיעים אליו, יש לצאת למלחמה מתישה נגד אינספור גורמים, בסופה זוכים בארץ המובטחת. כלומר, בחדרון עם מקלחת לא כל כך נקייה שאפשר להניח בו את הראש על מצעים לא כל כך מכובסים. ברוב המקומות שהיינו בהם, היצע החדרים היה גדול, איכותם נמוכה, משכיריהם מפוקפקים ומחיריהם נמוכים – והם הופכים לנמוכים יותר…
המשמשים הננסיים של לה נראה כאילו הפרי הרשמי של לה הוא משמשים. בכל מקום אפשר למצוא אותם מיובשים או בצנצנות ריבה. אנחנו קנינו בשוק משמשים טריים והופתענו לטובה. המרקם והצבע שלהם – כמו של אפרסק. הם קטנים וחמודים, וטעמם המתוק מנצח בקלות כל משמש שאכלתי עד כה.
בחייו, סאי בבא היה איש צנוע ביותר. הוא התגורר בחורבות ישנות, ובזמנו החופשי קיבץ נדבות מהעוברים ושבים. כשהחלו ללכת אחריו ולהאזין לדבריו המוני הודים, הוא אמר להם במפורש שהוא לא רוצה שאחרי מותו יסגדו לו. את הזהב שהציעו לו, דחה. אכל לחם יבש ושתה מים כל חייו. הוא פנה למאמיניו ואמר להם שהוא אוסר על הקמת מקדשים לכבודו, ושהוא מעדיף שיתמקדו במה שחשוב בחיים – רוחניות. אותה רוחניות שנובעת מהתרת המאוויים הגשמיים… אז הוא ביקש. המקדש לכבודו, שנחנך באותו היום בו ביקרנו בו, במקרה, היה הדבר המפואר והצבעוני שראינו בהודו. מלא בתמונות ופסלים של אותו נזיר צנוע. השיא במקדש נראה…