פרקים קודמים ביומן המסע האנטי-אמריקאי של ישו:
שעת ערביים נאה בדירה, בעוד בפנים מתענגים על ארוחה שזה עתה נגמרה, אני פותח תריס ונותן לקרני השמש האחרונות של היום לקשט קצת. בעודי חוזר למחשב, הפייסבוק צ'אט מסביר לי היטב שאחד ממנהלי החברה רוצה לבוא ולדבר איתי. הו, בכיף.
בשל סיבות תפלות של "פרטיות" ו"צנעת הפרט", אקרא למנהל כ', כי אין הרבה שמות שמתחילים באות כ'.
להלן תמצית השיחה:
כ': אהלן ישו, אתה מוכן להסביר לי למה החלטת על דעת עצמך שאתה לוקח יום חופש דווקא היום? הקניונים עמוסים!
ישו: זה לא משנה לי. החופש עושה לי טוב.
כ': אתה פשוט פראייר, זה מה שאתה.
ישו: למה פראייר? זה לא משנה הרי. אמכור, לא אמכור, זה לא משנה את התחושה בסוף היום
כ': איזה תחושה? על מה אתה מדבר?
ישו: התחושה הגועלית הזאת שהפכתי למשהו ששנאתי פעם, ואני עדיין שונא. איש-מכירות. בקניון.
כ': אוך, אתם והשטויות שלכם. עוד מעט תתחיל עם כל הזיוני שכל על "קפיטליזם שמפיטליזם"?
ישו: לא. אמנם זה הסרטן של האומה, אבל אני מדבר על התחושה האישית.
כ': איזה תחושה אישית?!
ישו: שאני מרמה אנשים, משקר להם, נהיה צבוע ונחמד… אם יש לי את הכוח לשלוט במה שמישהו רוצה וחושב, לא עדיף שאנצל את זה למשהו טוב יותר?
כ': טוב יותר? אתה מכניס כסף לכיס שלך, וזה מה שחשוב. ואם הם לא יוציאו את זה אצלך, הם יוציאו את זה במקום אחר, אז זה בעצם בסדר.
ישו: זה לא הופך את זה לבסדר. יכלתי לעזור לאנשים האלה במקום.
כ': (נשפך מצחוק) אתה כזה זיין שכל… זה מדהים. הכל זה תירוצים לזה שאתה לא מוכר. ואני לא מבין את זה, יש לך פונטציאל מדהים להיות מוכר אלוף שיכניס אלפיות לכיס כל חודש…
ישו: אבל אני בוחר לנצל את זה לדברים טובים יותר. דברים שלא יפריעו לי עם עצמי.
כ': איזה דרמטי אתה! כשאני נכנסתי לעסק אמנם שיקרתי והייתי צבוע די הרבה, אבל הייתי הולך לישון רגוע. חוץמזה, ידעתי שזה רק לתקופה קצרה, שאוכל להרוויח כסף. זה לא כאילו שאני אהיה סיילסמן כל חיי.
ישו: ומתי בדיוק זה היה?
כ': לפני 5 שנים.
ישו: ועם זאת אתה עדיין בעסק. מדהים.
כ': יאללה גם כן אתה. אני כבר מנהל עכשיו, לא על העגלה, נכון?
ישו: לפחות אתה יודע שעגלות זה זבל… אבל העיקר הכסף, לא? מסקרנות – אצלך זה אמצעי או מטרה?
כ': מטרה. כשיהיה לי מספיק כסף אפרוש ואוכל לתת לאישה ולילדים שיהיו לי את מה שמגיע להם.
ישו: ומה עם דברים אחרים בחיים? אושר… הגשמה עצמית?
כ': (במבט רציני) אגיד לך תכלס? לדעתי… כל האלה שמחפשים "אושר" ו"הגשמה"? הם סתם חיים בסרט.
ישו: אני מבין. בכל מקרה, קרא לי מוזר, הכסף כאן מגעיל אותי.
כ': מגעיל אותך?! זה כסף! אתה מודע לכך שיש עוד שבוע אחד בלבד עד לקריסמס??
ישו: מודע. לא עושה לי את זה.
כ': אז מה לעזאזל אתה עושה פה? תכלס קח את הרגליים שלך ועוף מפה…
ישו: בינגו.
באותו יום שהמנהל הגיע אלי קמתי מאוחר, הכנתי ארוחה לתושבי הדירה והפתעתי אותם בוודקה ואן-גוך.
אחד הימים הטובים ביותר שהיו לי כאן. עשיתי טוב.
אז בעודי מחפש טיסות קונקשן לקליפורניה, לנפוש מעט לפני חזרתי, אני יושב ומקליד את הטקסט האחרון ליומן המסע של ארה"ב. זה הרי מעולם לא היה ארה"ב. זה לא היה האנשים, הטיפשות, השומן, הנוחות, המוזיקה, הזונות, הסמים או האמונה. זה היה לראות מקום מקסים דרך פילטר כהה במיוחד של מורפוזה מטונפת: הפיכתי לאיש מכירות, וחזרתי למוטב.
אלוהים ישמור, כמה למדתי כאן.
אבל אפשר לתמצת הכל בשלושה משפטים:
- העור הכי נעים בגוף נמצא בגב כף היד, ואין לי מושג למה.
- רגל ימין ארוכה אצלי ב-11 מילימטר מרגל שמאל. ויש לי עצם זנב גדולה במיוחד.
- אל תקנו כלום מעגלה. אי-פעם. לא משנה מה.
בתקווה שאני אצליח לסלוח לעצמי מספיק מהר על כמויות אינסופיות של שקרים, אני מאחל לכולכם כל טוב, בידיעה שאת החוויות הבאות נשמע על בירה בסירא בירושלים או לסאב-קוץ' בתל-אביב.
רק לא במייקס פלייס, בבקשה ממכם.
הידד! ישו, הידד! בוא ארצה, וספר לנו את הסיפורים הבוטים באמת, אלה שגסים מכדי לכתוב אותם!
:-] Y גדול. למה לא במייקס פלייס? ומה זה סאב קוץ'?
להתראות או לא, בארץ ישראל.
אם אתה מחפש שליחות, להיות שליח, ולתרום מעצמך לאנשים,
אולי תיהיה מדריך במועדון חברתי של עמותת "אנוש". בסניף בתל-אביב,אם מתחברים,יש שם אנרגיות מדהימות. ועושים שם קסמים 🙂
מתגעגעת.
גם אני הרגשתי ככה שמכרתי בגדים ברשת אופנה מסויימת
כמו בכל רשת גדולה יש להם שיטת מכירות עם מגוון שלבים שמלמדים איך למכור/לשקר/תקראלזהאיךשבאלך.
ובהתחלה הייתה לי הרגשה נוראית ומגעילה.. אבל בשלב מסויים התרגלתי לזה כי לא הייתה לי ברירה, כסף מניע את העולם, כסף הוא רכוש מוערך וכסף מאכיל אנשים, מונע מהם למות ברעב/מקור וכו'..
והדרך הכי טובה לסלוח לעצמך על כל השקרים היא פשוט לזכור שזה היה למטרה די חשובה.
לא אחת שמעתי את הצדקת המזומן – ואף פעם לא טענתי שכסף הוא חסר ערך או חסר חשיבות.
אבל אני סלחתי לעצמי על-ידי יציאה מהפוזיציה הנוראית הזאת. יש דרכים אחרות לכסף.
והשאלה האמיתית היא כמובן – עד כדי כמה אנו מוכנים לעוור את עצמינו?