כשיוצאים לטיול מסביב לעולם, הדבר הכי חשוב להצטייד בו הוא לא בגדים חמים, לא נעליים נוחות, לא מצב רוח טוב. כל אלה נרכשים בקלות בכל מקום. עבורנו, דבר הערך החשוב ביותר, הוא ציוד צילום – סחורה שבעייתי לקנות במדינות עולם שלישי. את המצלמה של תומסו כמובן לקחנו איתנו. זוהי מצלמת SLR מקצועית, אמנם לא מהמשוכללות ביותר, אשר ליוותה אותנו במגוון סטים והוציאה תוצאות מרשימות. אבל כל צלם שטייל מכיר את הדילמה: יש לו תיק מלא בציוד צילום, ואפס מוטיבציה לקחת את התיק הכבד והיקר הזה לטיול בשטח. ידענו שזה יקרה לנו, וזה אכן קורה. על מנת לעקוף את הדילמה היינו…
בתור סיום של פרוייקט הפרידות, אני מצרפת גלריה שמזכירה לי בצורה הטובה ביותר את החיים שהשארתי מאחור. החוויות והמראות הכי פחות צפויים הם אלה שנלכדים במצלמת הסלולרי, כשאינך חושב שתצטרך לצלם – והנסיבות מפתיעות אותך. הנה כמה רגעים מהעבר: מפתיעים, משעשעים, או סתם משמעותיים.
היו לנו המון דברים. כשנוסעים לטייל בעולם במשך שנה, אין צורך בהמון דברים. למעשה, צריך כמה שפחות. כחודש לפני שעזבנו את הדירה, התחלנו במבצע הפינוי. שמרנו בצד את הדברים שבאמת נצטרך (לפטופ, מצלמה, 14 זוגות תחתונים), ואת הדברים שבאמת אסור לזרוק (טבעת אירוסין). את כל השאר – פיזרנו. שתי מכירות-ענק שנערכו בביתנו עזרו לנו להיפטר מהר של הבגדים והרהיטים הכי טובים שלנו. את החפצים שלא נמכרו, מסרנו בתור מתנה, או "לשמירה". בקטע של "קחו את זה, תשתמשו, תיהנו, מתישהו ניקח את זה בחזרה. עלק"
הטלפון הסלולרי נכנס לחיינו המודרניים בתור מותרות, בתור סמל סטטוס נחשק, בתור חפץ שהופך את התקשורת הבינאישית לזמינה יותר מאי-פעם. בתור נערה לא היה שום דבר שרציתי יותר מטלפון סלולרי, כי לכולם כבר היה ולי עוד לא. התחננתי לאמא "תקני לי, תקני לי". בדיעבד, אני מסתכלת אחורה ומבינה שבאותה מידה הייתי יכולה להתחנן לאמא שתקנה לי שני סטים של אזיקים, אחד לידיים ואחד לרגליים, וכלוב קטן ומוזהב לשבת בו יומם וליל. הסלולרי –כלוב של זהב. מכשיר שהופך אותך לזמין תמיד, גם כשהיית מעדיף לא להיות זמין. המטרה ברכישת סלולרי הייתה לשמור על קשר חם ותמידי עם חברים. כל זה, התגלה…
הדירה שלנו בתל אביב הייתה המקום הראשון והיחיד שבו הרגשנו… לא אגיד "בבית". זה המקום הראשון שנהנינו לחזור אליו בסוף יום עבודה. אחרי הדירות המדכאות שהתפשרנו עליהן, הערכנו אותה והשתמשנו בה עד כמה שניתן. אורחים באו והלכו, והאווירה תמיד הייתה חיובית.
מהיום שקנינו כרטיסים בכיוון אחד להודו, חודשיים לפני הטיסה, התחילו הפרידות. לפניכם סדרה של פוסטים, כל אחד מהם עוסק בפרידה אחרת. פרידה מהעבודה עבודה במשרד: סלע איתן של יציבות, שמושך את האדם הקטן שרק רצה להרוויח קצת כסף למצולות של שגרה מדכאת. מצד אחד – חשתי חיבה עזה לעבודה שלי ולקולגות. מצד שני – המחשבה שמחר אני אמורה לעשות את אותו דבר שעשיתי אתמול ועשיתי לפני שבוע ואעשה בשבוע הבא, גרמה לי לרצות ליפול ולמות. על פי חוק, עובדים ותיקים כמוני (שנה וחצי מהחיים שלי. או מיי גוד) צריכים להודיע על התפטרותם חודש מראש. והחודש הזה, היה החודש הקשה ביותר. אמנם…
פוסט זה מתאר יומו השני של המסע, הנה היום הראשון. שלפוחית השתן: החבר הכי טוב של המטייל, והאויב המר ביותר שלו. על מנת להגיע בזמן לאוטובוס שנוסע ללה, היה צריך להתעורר בסביבות 4 לפנות בוקר, כשחשוך מסביב. שעון מעורר אין. אתגר? לא ממש. בגוף של כל אחד מאיתנו מותקן שעון מעורר ביולוגי, ומכוונים אותו באמצעות שתיית מים. הוא לא מאוד מדויק, לכן מצאתי את עצמי ערה ומשתינה ב-3 לפנות בוקר. לא נורא, עדיף להקדים מאשר לאחר. אלכס ודן הנועזים, החבר'ה שעקבנו אחריהם למסע הזה, לא הופיעו בתחנת האוטובוס, והמראנו בלעדיהם. שכנענו את עצמנו שהם בחרו להישאר בקיילונג כי נמאס להם…
התכוונו להרים מסיבת יום הולדת איפה שלא נהיה. אפילו פתחנו אירוע בפייסבוק בהתראה של שבועיים. זה היה חסר תועלת: אף אחד לא עשה אטנדינג. אז אילתרנו עם מה שיש – ראש השנה, והרבה תיירים ישראלים אבודים שמחפשים תחושת קהילה בחג, אבל לא רוצים להיכנע לשלטון הדיקטטורי של בית חב"ד. גם תיירים זרים הוזמנו בלבביות, וכך את ראש השנה בילינו עם חבורה של ספרדים. פלאיירים היתרון של המסיבה לא היה המקום המוצלח ששיתף פעולה עם החג שלנו, לא התוכנית האמנותית שכללה פינה להכנת כרטיסי שנה טובה, לא המוזיקה שליקטנו בקפידה. המסיבה שלנו הייתה היחידה עם פלאיירים, וזאת סיבה מספקת לבוא אליה….
צירוף מקרים נדיר הביא לכך שהיום מתקיים גם ראש השנה, גם יום ההולדת שלי, וגם חג הודי כלשהו. לכבוד היום הנפלא היה, תכננתי לשבת בגסט האוס שלי ולהתלונן כמה שנמאס לי מהודו. השלווה ואווירת השנטי מחרפנים אותי. רישיקש, למרות היותה עיירת תיירים מובהקת, מתעקשת להיות "קדושה" ובלתי מרגשת. בשר ואלכוהול אסורים פה, ואולי זו הסיבה שבגללה התיירים מתנהגים כמו זומבים שטופי מוח שנודדים בעדר מסודר מקורס יוגה אחד לשני. אבל במקום להתמרמר, הרמתי את הכפפה והחלטתי להרים מסיבה בעיירה המנומנמת הזאת. חברתי לשתי ישראליות מתוקות, אושר ויערה, ויחד הפכנו לצוות הפקה נמרץ. תוך יממה הקמנו נשף הודי לכבוד ראש השנה…
הרפתקאות, מילה יפה. משמעותה האמיתית היא, כך גיליתי היום: אוסף של תנאים משובשים והחלטות שגויות שנלקחו בעת מצב רוח טוב. הדרך שעברנו היום הייתה מהווה עינוי מוחלט לאדם חולה או מצוברח. מצד אחד – לא הייתי ממליצה לאף אחד לעשות נסיעה כזאת. מצד שני, להגיע להודו בלי לחצות אותה על אוטובוס ציבורי רעוע, יהיה… ובכן, רמאות. ב-7 בבוקר, כמתוכנן, פגשנו את אלכס מאנגליה ודן מאוסטרליה. הם מטיילים בעולם כשנה וחצי ומכירים את הודו הרבה יותר טוב מאיתנו. החלטנו להידבק אליהם בדרך הארוכה והמסתורית ללֶה, עיירת תיירים שנמצאת גבוה בין ההרים. עשינו זאת רק משום שהגיע הזמן לעזוב את מנאלי ולהמשיך…