השעה חמש לפנות בוקר ואני מקלידה בשקט כדי לא להעיר את בעלי, הידוע בכינויו "היפהפייה הנרדמת". כלומר, עוד לא ידוע, אבל זה יתפוס. כל הסימנים העידו על כך שהגיע הזמן לעזוב את מנאלי. כמובן שהיא נחמדה והכל, אבל אנחנו פה כבר שבוע, והאינטרנט בחדר שלנו הפסיק לעבוד. זמן לנדוד. קיווינו למצוא אנשים לנסוע עמם לטיול, אולי, לספיטי וקינור. אף אחד מהחבר'ה שהתיידדנו עמם בימים האחרונים לא התכוון לצאת לטיול הזה. כלומר, חוץ מזוג סטלנים שפגשנו לפני ארבעה ימים ומאז אבדו עקבותיהם. לא אבדה כזאת גדולה, הם לא נראו כמו פרטנרים טובים לטיול בשבילנו. אז הלכנו לסוכנויות נסיעות לברר על נסיעות…
כשיצאנו לטיול, הבטחנו לעצמנו לא לעשות שופינג בכלל (ואז לעשות מלא שופינג בבנגקוק). למרבה המזל, המשימה התגלתה כקלה במיוחד. הבגדים במנאלי מגיעים לשיאים של חוסר טעם. יש פה מבחר ענק של פליזים חסרי צורה, טרנינגים מצמר, מכנסי-חיתול שגורמים לתחת שלך להיראות כאילו הוא נמצא בברכיים, תכשיטים גסים ממתכות וחבלים. לבש את הבגדים הללו – ותיראה כמו שדון. שדון שנפל בקראק ומבלה את ימיו האחרונים במכון גמילה, מחכה שהאיידס יסיים אותו כבר. החמולה הישראלית איתה בילינו את הימים הראשונים, כינתה את האופנה הזאת "בגדי פְלוּפִּים". הודי לא ילבש אותם. אדם שקול בדעתו לא ילבש אותם. רק פאקינ' טוריסט יעשה את זה…
הבנתי מה הבעיה במנאלי, מבחינה תיירותית: אין מסיבות. אנשים עצלים מדי לחגוג. הסיבה לכך, היא שמריחואנה פה יותר זולה וזמינה מאלכוהול. לכן, דרך הבילוי הנפוצה היא רביצה במעגל מסביב לג'וינט. בעודם מסטולים, לתיירים אין מוטיבציה להכיר חברים חדשים, לטייל, לרקוד. רק לגלגל עוד ג'וינט, או ללכת לאכול משהו. ואלוקים אדירים, כמה שהאוכל פה טעים! אני אישית פחות מתחברת להווייה הרופסת הזאת. חשוב לי תמיד להיות בתנועה, לעשות, לראות, להתיידד. היומיים האחרונים היו די בודדים עבורנו, וייחלנו לשיחה טובה. אתמול סוף כל סוף הצלחנו להכיר כמה אנשים חדשים וחמודים. בבוקר, ישבנו ליד המאפייה (german bakery) אליה מתנקזים הישראלים, והזמנו את הכריכים…
הלילה עזבה החמולה הישראלית שלנו את הגסט האוס ונסעה לטיול. אנחנו נשארנו, ורצינו שינוי באווירה, מקום בלי טרטור ריקשות וצעקות בעברית. אז עברנו לגסט האוס קוריאני שאינו צמוד לשביל הראשי בעיירה. לכאורה הוא נראה שקט, אבל דיברנו עם השכנים, וגילינו שהם קוריאנים צעירים בטיול-אחרי-צבא והם עושים פה בדיוק מה שעושים המטיילים הישראלים: כלום. בטרם יצאנו לטיול מסביב לעולם, הצבתי לעצמי מטרה אחת: לפגוש פנים מול פנים ארנבי אנגורה. ארנבי אנגורה הם יצורים מושבחים-גנטית להיות חמודים אפילו יותר מארנב רגיל. את הפרווה שלהם מגלחים והופכים לצמר רך במיוחד המשמש לסוודרים וגרבונים חמים ונעימים. ארנבי האנגורה הספציפיים שגרים בהודו, הם מזן שמן…
ליטל איטלי היא מסעדה נחמדה במנאלי שלא ברור למה קוראים לה "ליטל איטלי": כל מי שיושב בה הוא ישראלי שמנמן. אבל הישראלים האלה, הם יודעים מה טוב. ביום שלישי בבוקר ישבתי עם תומסו בליטל איטלי. המסעדה קרובה לגסט-האוס שלנו ויש בה חיבור wi-fi חינם. תומסו כרסם טוסט וחביתה. אני החלטתי ש-12 בצהריים היא שעה מאוחרת מספיק כדי לאכול טאלי. טאלי היא המנה המשתלמת והמגוונת ביותר בהודו. והטאלי של ליטל איטלי – ממש גדול. תמורת 80 רופי, קיבלתי אורז, שתי תוספות מלוחות, תוספת מתוקה, ירקות חתוכים, ושני סוגי לחם (פפדאם וצ'פאטי). המנה לא הייתה חריפה מדי, על מנת להתאים לחך של התיירים. [caption id="attachment_4289"…
הסכנה: מים להודים יש מים כמו זבל. בכל מקום שרגלכם תדרוך, סביר להניח שיהיה נחל, נהר, נזילה, מרזב דולף או תעלה של מי שופכין. כמובן שאתם לא תדעו להבחין מה זה מה. גם ההודים לא ידעו להבחין מה זה מה, ובכל זאת יתכופפו וילגמו מזה בלי לחשוב פעמיים. אמצעי בטיחות א': אל תשתו את זה. ליתר בטחון – אל תשתו שום דבר שלא מגיע בבקבוק אטום. אמצעי בטיחות ב': נעליים טובות. כאלה שלא מחליקות. שלא תמצאו את עצמכם מועדים על נחל שזורם באמצע כביש/מדרכה ונוחתים על קקה של פרה. יש פה הרבה מזה. [caption id="attachment_4309" align="aligncenter" width="672" caption="כל הודו היא…
ביומיים האחרונים חווינו את מנאלי וסביבותיה דרך הרגליים והעיניים. בחיי, אני מרגישה את השרירים מכף רגל ועד ישבן, הנעליים החדשות שקנינו לטיול כבר מלוכלכות (אבל גילו עמידות מרשימה לכל הנחלים שנתקלנו בהם, תודה מיקי!), המצלמה מלאה בתמונות מרהיבות, והכי חשוב – נראה שאנחנו לא מפספסים דבר ממה שיש לעיירה הזאת להציע. שלשום הצטרפנו לחבורה של שלושה ישראלים חמודים ונמרצים יחסית לשאר הישראלים פה, שלקחו אותנו לסיבוב מעגלי סביב העמק. עברנו דרך טבע פראי וכפרים נטולי-תיירים כמעט. אתמול החלטנו שנעשה משהו רגוע יותר, אז פשוט הלכנו לבד את כל הדרך ברגל לושישט, העיירה הסמוכה (חמישה ק"מ), ונלך לבקר את המפלים שנראים…
מנאלי היא עיירה שלווה הצופה על עמק הקולו בחבל הימצ'ל פרדש. מזג האוויר פה מושלם. באוגוסט, הטמפרטורות עולות קצת מעל ה-20 ביום, ויורדות קצת מתחת ל-20 בלילה. גשם יורד לפרקים, אך נראה כאילו מיקומה של מנאלי נמצא במדויק תחת שמש זורחת. בחיי! כל ההרים סביב למנאלי מכוסים בכובע תמידי של ענן, אך מעל למנאלי – שמיים צחורים. חינני כל כך. תמיד נעים פה: לא קר או חם מדי. ביומנו השני במנאלי, יצאנו לטיול רגלי ארוך ופסטורלי. התחיל בשביל לא כל כך מסומן ביער. המשיך בדרך עפר בינות לנחלים זורמים ומפלים עוצמתיים. עבר בין כפרים נידחים ומטעי תפוחים, מהם חטפנו לנו…
ברוכים הבאים לזרוב.קום בגרסתו החדשה והמשוכללת: גלגול חדש של האתר הוורוד והאהוב. במתכונתו הנוכחית, הוא יעקוב אחרי ירח הדבש הענק שלנו. עם כל הכבוד לטיול ענק מסביב לעולם – הסיבה האמיתית לשמה פרשנו מחיינו הישנים והנוחים, היא כדי שיהיה לנו יותר זמן וחשק לכתוב ולצלם. ופה יהיה המקום לתכנים האלה.
שמה של מנאלי בלי ספק נובע מהאוכל הרב והטעים בעיירה זו, שגורם לך לרקוד ולשיר: "מנה לי מנה לי, מנה לי חביבה". המסעדות פה רבות ומפנקות. כדורי שוקולד מפנקים בג'רמן בייקרי, מומו טיבטי, ועוד הפתעות רבות שנישאר פה עוד כמה ימים כדי לגלות. היום, הזמנו את אחת המנות המסורתיות של הודו (כלומר, של התיירים בהודו), הרי היא הצ'יקן סיזלר. אכלנו אותה במסעדת Evergreen. הגענו במטרה ברורה לכרסם את המנה המופלאה. צ'יקן סיזלר היה רעיון שנטווה במוחנו עוד לילה קודם לכן. ואכן, הגענו והשבענו את הרעב והנשמה. לאחר ציפיה של דקות ארוכות, התעופפו לעבר השולחן שלנו ששה-שבעה עופות לוהטים. תומסו ואני…