הגעתי לפאי בטיול הקודם בתאילנד, וכבר אז ידעתי: זה מקום אליו אני רוצה להביא את בעלי לירח הדבש. בטיול הנוכחי הגשמתי את חלומי, וגם תומאסו התאהב בעיירה מלאת החן הזו. אי אפשר שלא. פאי זה מקום מקסים, רומנטי, מתוק ויחיד במינו. עם כל הכבוד לאיים המפנקים ולעיר המרתקת, בשום מקום אין אווירה נעימה כמו בפאי.
דווקא בוולנטיינז, קבעתי לצאת עם בירדי הגרמניה ופוקסי השבדית. הודות לקאוצ'סרפינג שחיבר בינינו, סוף כל סוף יכולתי לצאת לערב בנות מהנה ומשעשע. או לפחות כך חשבתי כשהשארתי את תומאסו בבית. הערב אכן התחיל כיאות: עם אלכוהול מהקיוסק, אוכל רחוב ורכילות חוצת-אוקיינוסים. אבל אז, באני סימס לבירדי "היי, איפה את? אפשר לבלות ביחד!". באני הוא די ג'יי לבנוני מגניב שגר בבנגקוק ומכיר את כל המועדונים ששווה לצאת אליהם, וגם נוטה לפנק בדרינקים חינם ושאר פריבילגיות ששחצן מקומי יכול להרשות לעצמו. בלילה הקודם בו יצאו לבלות יחדיו, בירדי התמזמזה איתו קלות. הוא רצה אותה והתכוון להפעיל עליה את קסמיו בליל הוולנטיינז. לה…
רציתי לצאת. מאוד רציתי לצאת. מעבר לזה שרציתי לרקוד ולהתיידד עם חברים חדשים בעיקר מסוג תאילנדיות, לא רציתי להרגיש לבד. נחסם לי הפייסבוק, ועד כמה שזה שטותי, זה גרם לי להרגיש בודדה בעולם. תומאסו כל הזמן מציע שנלך לבלות בנפרד. בדרך כלל הייתי זורמת עם הצעה שכזאת. בערב הזה, הייתי זקוקה לו נואשות. נפשי הרגישה שברירית במיוחד. דיסקו טקסי התכוננו ליציאה בקפדנות. התלבשנו, התגנדרנו. אני שתיתי וויסקי מהמכולת. כשחזרתי מהשירותים בחצות הליל מוכנה לצאת – פגשתי את בעלי שרוע-איברים על המיטה. המסיבה היחידה שפניו היו מועדות אליה, הייתה במועדון השינה. לא משנה כמה הוא הכחיש זאת, הוא היה מעוך. אוי…
כל הטיול וכל החיים שלי מוקדשים לעשייה. מדי ערב לפני שאני הולכת לישון, אני כבר יודעת מה הלו"ז שלי למחר. מכיוון שזה טיול, הלו"ז פחות מהודק ומאפשר לי יקיצה טבעית, אבל תמיד תהיה שם פעולה אקטיבית כלשהי. נסיעה, טיול רגלי, שופינג בשני קניונים ושוק לילה אחד. והמסיבות של סוף השבוע בבנגקוק… כל לילה של בילוי נמשך כמו יום עבודה ואינטנסיבי כמוהו לפחות. במקום תשע עד שש בשעות היום, תשע עד שש בשעות הלילה. וצריך לנוח לפני זה ואחרי זה טוב טוב. אחרי סוף שבוע של שני לילות כאלה, ברחנו להואה-הין (Hua Hin). שלושה ימים בעיירת החוף השלווה – הזדמנות לנוח…
ההבנה שאני צריכה להשתנות התחילה לנבוט עוד בישראל. בשלב הראשון, ישבתי במשרד ועשיתי את עבודתי נאמנה. אמנם תוך כדי גלישה אינסופית בפייסבוק, משחקי זומה-בליץ ושאר שעשועים, אבל הבאתי תוצאות טובות, ועשיתי זאת בזריזות וביעילות. מאידך, העובדים שקיבלו הכרה והערכה, היו משני סוגים שאני לא משתייכת אליהם: האסרטיבי-הנועז, או האסרטיבי-המעונה. האסרטיבי-הנועז עושה מה שבראש שלו, לא דופק חשבון, ובזכות יכולותיו הרטוריות הוירטואוזיות כובש את כולם, ומעולם לא נכנס לשום פינה. האסרטיבי-המעונה דואג לעשות כמה שיותר רעש סביב העבודה שביצע, ולהבהיר כמה סבל עבר עליו בתהליך. באמצעות שילוב של חריצות, כעס, ונטיעת רגשות אשם גורף הוא את כל הקידומים וההעלאות שיכול התאגיד…
לאחר כל המוזיקה האיומה ששמענו במהלך הטיול, היינו חייבים לעצמנו קצת מוזיקה איכותית. אז קנינו כרטיסים לפסטיבל הרוק הענק "Silverlake" בהשתתפות Incubus ושאר להקות תאילנדיות ובינלאומיות. הפסטיבל, על לא עוול בכפו, נערך ליד פטאיה, וכך זכינו לטעימה קצרה מהעיר הזאת. לא היה טעים, אבל בלענו.
בייבי איים סטרליט. קאז טונייט איים פאקינג יו. איים סקסי אנד איי נואו איט. אוי אוי אוי, אוי אוי אוי, סג'ה חרטטה, ואמוס דאנסר קודורו. טונוייט, גיב מי אבריפינג טונוייט. הראש שלי שטוף. מישהו חירבן, הוריד את המים, והזרים את השפכים לשכל שלי. סליחה, לא מישהו. הרבה אנשים. החירשים המכנים את עצמם "תקליטנים", ולמעשה – כל תעשיית מוזיקת הדאנס-פופ-מיינסטרים-חרא-רקוב. לא בטוחה מה השם הנכון של הז'אנר הזה. הז'אנר שהשתלט לי על השכל בלי שתהיה לי יכולת להתנגד. הקולות שם, נוכחים, מוחשיים, הקצב שלהם מלווה את צעדיי. אוסף NOW 2012 מתנגן לי בראש, ואני לא מצליחה לשים לזה סטופ. גם לא…
קופנגן. אי שהוא השמש. הוא תמיד שם, בוהק, יפהפה, מושך ומלא פעילות. הוא יחמם אותך באורו וירעיף עליך אנרגיה. אבל תגזים איתו הוא יותיר עליך כוויות. תיקח צעד אחד קרוב מדי, והוא ימשוך אותך למרכז הכבידה שלו עד שתיצלה, תיבלע ותיעלם. אתמול האי דיבר איתי באמצעות שליחיו האנושיים. והוא אמר לי שהוא רוצה אותי אצלו, לנצח. ולרגעים מסוימים אמרתי "למה לא, באמת?" כוחו המהפנט של האי אינו בר הכחשה. רק עוד יום, למסיבה של מחר, בבר הנידח, שהיא המסיבה הכי מגניבה בעולם… ככה זה מתחיל. וזה נגמר כשאתה הופך להיות חלק מהאי. מותיר את החיים שלך מאחור ככלי שאין בו…
קופנגן הוא אי המסיבות. יש בו מה לעשות מעבר לחגיגות, אבל אם כבר הגעתם לאי הזה, אתם מוכרחים לבלות עד שיכאבו לכם הרגליים. אין לילה משעמם בקופנגן. שלוש-ארבע פעמים בשבוע יש מסיבה גדולה, מופקת היטב, ובכל מקרה מדי לילה חוף האד-רין הופך למסיבה אחת גדולה. הדבר הנכון לעשות כדי לדעת לאן לצאת בקופנגן הוא לעקוב אחרי האתר היעיל פנגניסט, ואחרי השלטים והפלאיירים ברחבי האי. אבל בשביל כל מה שהפלאיירים לא חושפים, הכנתי לכם רשימה של המסיבות העיקריות שמחכות על האי, שתדעו מה חובה, מה נחמד, ועל מה אפשר לוותר. Full Moon המסיבה הותיקה והמפורסמת ביותר באי. לפי המיתולוגיה, היו מסיבות…
הכאפה נחתה על לחיי בעוצמה, אך נשארתי יציבה. נבהלתי, נפגעתי, קמלתי. אבל כל זה עבר. הבנתי את הסימן: זה הזמן לצמוח. להתגמש. להשתנות. להשאיר את העבר מאחור וללכת עם הפנים לעתיד, בגב זקוף, בלי המשא הכבד שאספתי בדרך. בלי המטענים, הזיכרונות, התבניות המוכרות. זרוב הישנה נמחקה באופן שרירותי. אפשר להתאבל עליה ולהתאמץ להחזיר אותה. אפשר לראות את זה כפתח לבניית זרוב חדשה. מיתוג מחדש, יקראו לזה אנשי השיווק. הפרק הבא, יקראו לזה הסופרים. יאללה 'תקדמי, יקראו לזה הערסים. איפוס, כמובן, זה לא. זה לא שנמחק לי השכל עכשיו בתאונת רכבת קטלנית. למעשה, זה כל כך לא דרמטי וכל כך לא…