כבר שכחתי איזה הבדל יש באיך שהזמן עובר, או מרגיש שעובר, בין מי שנמצא בארץ לבין מי שמטייל. לי זה מרגיש כאילו עזבנו לפני חצי שנה. אני מדמיין את הרחובות ריקים ומשעממים. כאילו הכל קופא כשאנחנו לא שם, בארץ. אנחנו כאן קצת פחות מחודשיים. הספקנו כל כך הרבה. היינו בעשר מקומות (דלהי, מנאלי, לה,ראג'אסאן, רישיקש ועוד), פגשנו המון חברים חדשים (ונסה, לורה, ליאור, סיני, דניאל, תום, עוד תום, ג'ונס, אושר, פאריסה ועוד רבים), עברנו מספר הרפתקאות דרמטיות (רפטינג, נסיעת אוטובוס עם נהג שיכור וישן, ליטוף ארנבים), ועשינו כמויות בלתי נמדדות של כיף. ומה קרה בארץ? בשעות המעטות, יחסית, שביליתי באינטרנט,…
זה אולי ישמע חריג, אבל זו הפרידה הקשה ביותר שנאלצתי לעבור. יתכן שזה בגלל שהיא כבר זקנה, ויש סיכוי לא קטן שזו היתה פרידה לנצח. אפשרות נוספת היא שמלבד אליזרין, היא היתה הקשר הארוך ותדיר ביותר בשנים האחרונות.
המשפחות שלנו שונות מאד. לאליזרין אימא ותו לא. לי – ארבעה אחים, אחיינים, שני הורים נמרצים ועשרות קרובי משפחה אחרים. לאימא של אליזרין אנחנו כמעט ולא מגיעים הביתה. אין שם מה שנקרא "תנאי אירוח". אצל ההורים שלי, כל מפגש משפחתי הוא מבצע. האחים מגיעים עם הילדים מישובים שונים בארץ. המולה ובלאגן. אימא שלי עושה קניות לארוחה משפחתית גדולה וטעימה עם כמויות שעוזרות לבעל המכולת בכפר קרע לבנות עוד חדר בבית. בשדה התעופה, אבא שלי שם אותנו, לוחץ לשנינו את היד, והולך לעבודה כאילו כלום. הוא העביר את הבעת הרגשות לנכדות. אימא שלי וסבטלנה נשארות שעתיים וחצי. אחי הצעיר הגיע מהצבא…
בהודו יש כמיליארד ורבע אזרחים. 17.9 מיליון תיירים זרים בשנה. עכשיו אנחנו עוד שניים מתוכם. אנחנו בהודו 40 ימים. היינו ב5 מקומות שונים. השתמשנו ב5 כלי תחבורה שונים. שלוש פעמים ברכבת. 12 פעמים בריקשה (בג'איפור קוראים לזה טוק-טוק, אבל זה אותו הדבר), אוטובוס 4 פעמים ( 1 תיירים ו3 מקומי. הראשון יקר ועם מזגן והשני זול ועם אבק ואנשים מגניבים) והלכנו המון ברגל. בממוצע כ7 קילומטרים ביום. רכבנו פעם אחת על חיה. טסנו פעם אחת. פגשנו כאן המון חברים חדשים. מהרבה ארצות שונות. הרוב מישראל. קצת פחות מאירופה. מעט מקומיים. 2 מיפן ( עם אותו שם). 1 מארה"ב. שליש מהם…
בזמן שאנחנו אוכלים לשובע, הוא הלך לסיבוב ומת. רק כשאספנו את הדברים במטרה להמשיך בדרך ליעד הסופי, גילינו שהוא שוכב בעשב הגבוה עם העיניים אדומות והשיניים חשופות. אנחנו היינו המומים. אולי המומים זו מילה חזקה מדי. היינו מרוגשים קצת. לא כל יום אדם מערבי רואה מוות של חיה גדולה מול העיניים. אטרקציות לא חסרות בכל מקום תיירותי. בטח שלא בהודו. המבקרים במדינה רעבים לריגושים וההודים רעבים לכסף. כל דבר שאפשר לנצל למטרות מכירה, בטח אם אפשר להציג אותו כאקזוטי, אותנטי או "מזרחי" נמצא על המדף ומוצע בכל זמן אפשרי למטייל החולף. קאמאל, מנהל הגסט האוס שלנו, הציע לנו חוויה שכזו….