הודו מאד פוטוגנית ולא עושה לי חשק לצלם בכלל. אני כבר חודשיים כאן, והרבה יותר מעניין בעיני להיות נוכח בחוויות שאנחנו עוברים.
עוד לפני שקנינו כרטיס טיסה התחלנו לחשוב מה ניקח איתנו. ידעתי שנרצה ונצטרך לתעד את הנפלאות שנראה ונחווה. עצם המחשבה על הילדים מקבצי הנדבות, הנופים הדרמטיים ושאר הביזאר של המזרח, עשתה לי עור ברווז. בגוף שלי התפשטה תאווה לג'יגות של פריימים מלוטשים שיקפצו אל החיישנים שלי מבלי מאמץ.
דיברנו על להרחיב את ציוד הצילום שלנו ככה שנוכל למקסם את הדברים השונים שנרצה לתפוס בעדש(ה)ות. משהו כדי לתפוס את הזעיר שבחרקים, עדשה כדי לצלם מרחוק דברים שקשה להתקרב אליהם ואולי עוד משהו כדי לעשות פורטרטים יפים. אני שמח שכמעט ולא עשינו את זה. בסופו של דבר, הרכישה היחידה לקראת הטיול היתה מצלמת פוקט שתאפשר לנו לצלם וידאו וגם מתחת למים.
בשנתיים האחרונות אני מצלם הרבה. עשיתי קורס צילום אצל גליץ, ואני מקדם לא מעט פרויקטים שיש להם נושא מסוים ורעיון. היינו בכל כך הרבה ארועים יוצאי דופן, עשינו בבית שלנו כל כך הרבה מסיבות, שגם אם לא הייתי מסתובב ברחובות בשביל לחפש רגעים שלא יחזרו, הפריימים המשובחים הגיעו אלי בהמוניהם. הכי חשוב, יש לי בבית את הדוגמנית המושלמת. היא האישה היפה ביותר שאני מכיר, היא מדברת אל המצלמה, ויש ביננו קשר חזק שמאפשר הבנה גם ללא מילים. מעבר לזה, הטעם שלנו יודע להסתנכרן בצורה מופלאה כשאנחנו עובדים על פרויקט משותף. ואיתה אני יוצא למקום הזה, שמצטלם יפה כל כך בקלות שזה פשע לא לקחת את המצלמה כל הזמן איתי.
אני לוקח את המצלמה איתי פחות ופחות. בהתחלה, היא לא עזבה לי את הכתף. בין אם מפחד שאחמיץ שלט באנגלית רצוצה, בין אם אפספס הזדמנות לתמונת פורטרט של זקן חרוש קמטים או ילד יפהפה ונטוש. באתי מוכן לראות את הודו דרך עדשת הניקון שלי. אפילו מתוך רצון שלא להשאיר אותה בחדר ושיגנבו לי אותה, כי היא הדבר היקר ביותר שאנחנו סוחבים איתנו.
המצלמה הקטנה מוציאה תמונות אדירות. ללא מאמץ, או כיוון, היא קולטת את האווירה ואת המצב ומשפרת את הדרמטיות שלהם. היא אמנם לא זריזה ולא יכולה לפעול ידנית כמו המצלמה שלי, אבל היא מספיקה מאד לכל התמונות שאי אפשר להתחמק מהם כשנמצאים כאן.
אני לא סובל לצלם את מה שכל שאר הצלמים מצלמים. עוד לפני שהגענו, ידעתי מהם הפריימים השחוקים שאלפי חובבנים כמוני ראו והחליטו שהם חייבים לתפוס במצלמה שלהם. כשאני רואה ארוע או מצב שמכוונות עליו כמה עדשות, אני ישר מפנה את שלי לכיוון ההפוך. מצד אחד, יש לי את תחושת הפספוס. בד"כ כשהרבה צלמים מנסים לתפוס משהו , זה בגלל שהוא באמת טוב. מצד שני, והוא הקובע מבחינתי, אין לי ממש טעם להיות כמו כולם. אני יודע שקשה לעשות אומנות מקורית בימינו, אבל את המינימום אני מוכרח לנסות.
המצלמה שלי ואני מחכים לשמוע מכם, מה מעניין בעיניכם, מה נראה לכם מקורי ולא שחוק, איזה דברים שאין סיכוי שתוכלו לראות אתם תשמחו אם אצליח אני להשיג. כי אני יכול, אני רק צריך לרצות.