הבטחתי לגולשים הנאמנים שאם נקבל מספיק לייקים באלבום המוקדש לגואה, אתם זוכים בתמונת ביקיני מפתיעה. לא ספרתי את הלייקים אחד אחד, אבל בהחלט יש שם אינספור מהם. התמונה הפופולרית ביותר, כך נראה, היא לא תמונת ביקיני כי אם תמונתו של תומאסו יחד עם שמעון, תאומו האובד.
מאז שהגענו, לא יצאנו מגבולות לה כמעט בכלל. החלטתי שזהו: חייבים לעשות משהו, ומוטב שזו תהיה פעילות גופנית. טיול האופניים מקרגון-לה נשמע כמו אופציה מצוינת. זהו טיול בו ג'יפ לוקח אותך ואת אופנייך השכורים לפסגה של אחד ההרים הגבוהים ביותר באיזור, ומשם אתה מתגלגל במורד עד שתגיע חזרה העירה. אורך הנסיעה כ-40 ק"מ, במהלכה אתה יורד מגובה של כ-5.6 ק"מ ל-3.5 ק"מ. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=DR1s3lPqtAM[/youtube] יצאנו לדרך על אופני ההרים הרעועים שקיבלנו, ודי מהר גילינו: פעילות גופנית – זה לא. האיבר היחיד שפעל בנסיעה הזאת, היה כף יד ימין שלחצה על הבלמים. כמעט ולא סובבנו את הדוושות. זה היה שונה מכל רכיבת…
בעודי מטיילת ברחובות לה, ראיתי שלט צבעוני. השלט אמר לי: בואי לבקר בבית המחסה לחמורים במצוקה! עכשיו, אני בונה על זה שאתם מכירים אותי מספיק כדי לדעת שאני בחיים לא אסרב להזמנה כזאת. בוקר אחד לקחתי את בעלי ואת המצלמה, ועקבנו אחרי השלטים. אחרי טיול של כחצי שעה במעלה העיירה, מצאנו את בית המחסה המדובר. פגשנו שם חבורה של כמה עשרות חמורים: חלקם זקנים מכדי לעבוד, חלקן בהריון, וגם כמה גורים מתוקים מתוקים. [youtube]http://www.youtube.com/watch?v=HQf7jl0qQec[/youtube] נכון, חמורים לא מגיעים לקרסוליהם של ארנבוני האנגורה שראינו בקולו. אבל היה מרגש לבקר במקום שהוא בית מחסה לבעלי חיים ופועל לטובתם, ולא בחוות גידול מלאת…
אנשים מוצאים את עצמם שואלים – איך ייתכן שפייסבוק עד כדי כך הצליח? אבל אני, מומחית-רשת שכמותי, אושייה אינטרנטית, מעצמה וירטואלית, יודעת את התשובה, והיא פשוטה. המנוע של פייסבוק הוא אלבומי תמונות שכותרת "אילת 2009" או "קופנגן 2010". היום אני מזמינה אתכם לצפות באלבום שלנו, "גואה 2011", ובו תמונות מהטיול בגואה. אם הצילומים באלבום יקבלו לייקים מ-100 אנשים או יותר, אני אפרסם תמונת ביקיני שלי, עם הקדשה מיוחדת עבורכם. כן, עבורכם. כניסה לאלבום > כמו כן, מזכירה לכם: נותרו ימים ספורים עד סוף החודש שבהם אפשר לתרום לנו ולזכות בקובץ הראשון של "אוסף ההגיגים של זרובבלה". לתרומה >
כשיוצאים לטיול מסביב לעולם, הדבר הכי חשוב להצטייד בו הוא לא בגדים חמים, לא נעליים נוחות, לא מצב רוח טוב. כל אלה נרכשים בקלות בכל מקום. עבורנו, דבר הערך החשוב ביותר, הוא ציוד צילום – סחורה שבעייתי לקנות במדינות עולם שלישי. את המצלמה של תומסו כמובן לקחנו איתנו. זוהי מצלמת SLR מקצועית, אמנם לא מהמשוכללות ביותר, אשר ליוותה אותנו במגוון סטים והוציאה תוצאות מרשימות. אבל כל צלם שטייל מכיר את הדילמה: יש לו תיק מלא בציוד צילום, ואפס מוטיבציה לקחת את התיק הכבד והיקר הזה לטיול בשטח. ידענו שזה יקרה לנו, וזה אכן קורה. על מנת לעקוף את הדילמה היינו…
בתור סיום של פרוייקט הפרידות, אני מצרפת גלריה שמזכירה לי בצורה הטובה ביותר את החיים שהשארתי מאחור. החוויות והמראות הכי פחות צפויים הם אלה שנלכדים במצלמת הסלולרי, כשאינך חושב שתצטרך לצלם – והנסיבות מפתיעות אותך. הנה כמה רגעים מהעבר: מפתיעים, משעשעים, או סתם משמעותיים.
מנאלי היא עיירה שלווה הצופה על עמק הקולו בחבל הימצ'ל פרדש. מזג האוויר פה מושלם. באוגוסט, הטמפרטורות עולות קצת מעל ה-20 ביום, ויורדות קצת מתחת ל-20 בלילה. גשם יורד לפרקים, אך נראה כאילו מיקומה של מנאלי נמצא במדויק תחת שמש זורחת. בחיי! כל ההרים סביב למנאלי מכוסים בכובע תמידי של ענן, אך מעל למנאלי – שמיים צחורים. חינני כל כך. תמיד נעים פה: לא קר או חם מדי. ביומנו השני במנאלי, יצאנו לטיול רגלי ארוך ופסטורלי. התחיל בשביל לא כל כך מסומן ביער. המשיך בדרך עפר בינות לנחלים זורמים ומפלים עוצמתיים. עבר בין כפרים נידחים ומטעי תפוחים, מהם חטפנו לנו…
פרועה מדי, אינפנטילית מדי, צבעונית מדי, מתירנית מדי. ככה אני, כל עוד זה נוגע למראה חיצוני. אצלי כל יום פורים, וארץ ישראל פשוט לא מצליחה לעכל את זה. את כל מסגרות החיים, מהתיכון ועד חיי הכמעט-בוגרים אני מצליחה לעבור בלי להתפשר על סגנון אישי, תלוש מרוב תכתיבי האופנה, וגם מתכתיבי האנטי-אופנה. מתעקשת להיות משהו שלא רואים ברחוב. משתדלת לשמח לבב אנוש, לשעשע ולאתגר. אך במקום להריע לתעוזה שלי – המיינסטרים הישראלי מרים גבה. פה שומרים את התרועות לגבר שלובש ג'ינס מהוה וחולצה קצת מרופטת "אבל הקז'ואל הזה יושב עליו מהממוש". הכי פורץ דרך שארצנו מוכנה אליו, הם בגדים ספוגי נפטלין מהארון…
לא חסרים צלמים, לא חסרים גרפיקאים, במיוחד לא בחוג מכריי. אבל רק גרייס למברגר יודעת לעשות גרייס למברגר. רציתי אותה עוד לפני שפגשתי אותה. את הטוטאליות, הדרמטיות, האפלה, הזעם והפגיעות. האמנות שלה כבשה אותי, ואחרי זה גם גרייס עצמה. נכנסה לחיי בסערה, ונשארה שם. למרבה המזל, הקמפיין של לוריאל נתן לשתינו את הדחיפה לעשות את הפקת הצילום המתבקשת. עכשיו אני אפסיק לקשקש ואתן לתמונות לדבר בעד עצמן. הקליקו להגדלה.