התאהבתי באוכל הסרי-לנקי החם, האקזוטי, המנחם והמעודד, הנאכל בידיים ומשמח את הבטן. ידעתי שבשום מקום בעולם לא אזכה שוב לאכול אותו, בטח שלא בישראל, ולכן מוטב כי אלמד איך מבשלים אותו.
החאפרים החמדנים לא היו ערוכים לקראת בקשה משונה כמו קורס בישול, אבל תמורת מספיק כסף – מצאתי סוכנות נסיעות מקומית שהסכימה לאלתר לי שיעור בישול. שאלתי בבירור האם אפשר לסדר לי שיעור עם טבח טוב שגם יודע אנגלית. "בטח, תבואי מחר בתשע" ענה לי רג'ה מנהל הסוכנות, ולא ידעתי למה לצפות.
למחרת בתשע, אמר לי רג'ה "שבי", והתחיל לכתוב במחברת הוורודה שלי מתכונים מפורטים באותיות מסודרות להפליא של אנגלית מקולקלת. ברצינות חששתי ששיעור הבישול יכול להיות זה: גבר כותב לי מתכונים במחברת בכתב יד. הסרי-לנקים מסוגלים לזה. אבל כששאלתי איפה המורה, הרגיע אותי: "תיכף הוא יגיע". שאלתי מי זה המורה הזה, והוא ענה "אשתי".

 
אשתו של מנהל הסוכנות, בוואני, הייתה אשה חייכנית ונעימת הליכות שידעה אנגלית אפילו פחות מבעלה. הצטרפה אליה אחותה הצעירה, וגם בנה הקטן, ויחד נסענו לבית המשפחה – בית לא גדול ודי עלוב. הקירות מטונפים, הרצפה – בטון חשוף. אין דלתות, השירותים בחצר. ובתוך כל הדלות הזאת, עמדו גאים מכשירי החשמל המפוארים ביותר שיכולתם לתאר לעצמכם. מקרר חדש ומבריק, כיריים מנירוסטה, מערכת סטריאו עם רמקולים אדירי ממדים.

המצרכים לבישול נרכשו בדרך. הם היו פשוטים למדי: ירקות מוכרים וטובים וקצת עוף טרי. הדבר היחיד שלא היה פשוט, הוא התבלינים. התבלינים הם הם מה שעושה את האוכל הסרי-לנקי. ריחרחתי את העלים שהם קטפו בחצר, את הפקעות הקטנות המשונות, את האבקות בקופסאות שלהם, ולראשונה חיברתי את הטעמים והריחות שחוויתי לאורך הטיול למרכיביהם הגולמיים. למרבה הצער, דווקא המרכיבים המעניינים והדומיננטיים ביותר, הם אלה שלא תורגמו לאנגלית.

תהליך הבישול החל, ואני קצת עזרתי, קצת צילמתי, השתדלתי להסתכל ולהבין כמה שיותר ולהפריע כמה שפחות. בוואני ואחותה בביטה היו טבחיות מיומנות וזריזות, והראו לי מה צריך לעשות תוך שימוש בכמה שפחות מילים וכמה ביותר תבלינים.

מחיר: השיעור עצמו עלה לי 1000 רופי מקומיים, אבל על הדרך גם אילצו אותי לקנות עוף בנפרד ולשלם על טוקטוק הלוך וחזור, כך שהכל יחד יצא 1500. כלומר, 50 ₪. מחיר הגון בשביל חווייה יחידה במינה, וידע חיוני.