‏10/09/2011 22:47

יום חמישי בבוקר. אנחנו מתעוררים מוקדם, מתקלחים, מתלבשים, משלמים על עשרת הימים שהעברנו בלה, ותופסים מונית לשדה התעופה, במטרה לטוס לדלהי ומשם לג'איפור. מגלים שהכרטיס יקר יותר ממה שחשבנו. אנחנו חוזרים העירה, ולוקחים חדר קטן וזול בגסט האוס עם מקלחת משותפת. אין לנו כוונה להתקלח פה, הרי נטוס מפה בהקדם. למעשה, הייתי כל כך בטוחה שנטוס בהקדם, שלא טרחתי להחליף בגדים. פשוט הלכתי לישון לבושה. למחרת בבוקר מצאנו את עצמנו באותו דלפק של אותה חברת תעופה, לבושים בבגדים של אתמול, עם זנב בין הרגליים, קונים את הכרטיס היקר.

יצאנו קרחים מכאן, משם, ומכל כיוון שקרחת יכולה לצמוח בו. גם נסענו לנמל התעופה פעמיים סתם, גם נשארנו בלה יותר ממה שהתכוונו להישאר, וגם שילמנו לבסוף את המחיר הגבוה ביותר שאפשר היה לשלם עבור הטיסה המטופשת, שארכה רק שעה ולא כללה אפילו משקה. הלקח שלמדנו: אל תהיו רודפי בצע מטומטמים.

נחתנו בדלהי והמשכנו יחד למטרו שלקח אותנו למרכז העיר. בעודנו נכנסים למטרו, הפכנו למושאי צילום עבור הודי מזדמן. הפעם לא היה זה טינאייג'ר עם סלולרי אלא צלם מקצועי שעובד על הפקת צילומי תדמית למטרו. הנחנו שהוא לא משקר, ושמחנו לשתף פעולה: המטרו המשובח הזה בהחלט ראוי לדוגמנים בינלאומיים כמונו שיעטרו את כרזותיו ועלוניו. אם תגיעו בחודשים הקרובים לדלהי ותראו אותנו על פוסטר ענק, צלמו ותייגו אותנו בהזדמנות.

המטרו הוריד אותנו בתחנת הרכבת, שם קונים כרטיסים לג'איפור, העיר הוורודה, היעד הבא. הרכבת ההודית היא שום דבר שדומה למטרו. אין שום מפה, שום אנשי מקצוע מוסמכים לעזור לתייר האובד, מערכות הכוונה וכריזה בהינדי בלבד. הסרבול ברכישת כרטיסים היה עצום. על מנת לרכוש כרטיס, הנוסע ההודי צריך לעמוד בתור צפוף בשמש במשך חצי שעה. לנו, התיירים, יש פריבילגיה: לשכת תיירים. שם על מנת לקנות כרטיס, צריך לשבת בתור ממוזג במשך חצי שעה. אבל כמובן, לא היה אף איש מקצוע שיכל לכוון אותנו ללשכת התיירים; היינו צריכים להסתמך על הכוונה שגויה של הודים מפוקפקים.

אחרי נדודים ארוכים בחום ובלחות, ריצות בין רציפים וטיפוס הלוך ושוב במדרגות, מצאנו את הלשכה! הללויה. רכשנו כרטיס לרכבת לג'איפור לשעה 22:35. כלומר, נותרו לנו שמונה שעות להעביר. במצב זה מתיישבים בנקודה עם wi-fi ומבלים עד רגע ההמראה. אוכלים. שותים. מתיידדים עם חברים חדשים וכופים עלינו את חברתם. אין טעם לשכור חדר ולהתקלח בו, או להחליף בגדים, למשל.

בסביבות השעה תשע התחלנו להתקדם לכיוון תחנת הרכבת של דלהי הישנה. גשם נטף והזענו כמו חמורים עם התיקים הכבדים על הגב, אבל התענגנו על הלחות העסיסית והאוויר הסמיך של דלהי. אחרי תנאי היובש הקיצוניים של לה, למדנו להעריך אקלים טרופי טוב יותר. בשלב זה, הייתי לבושה באותם בגדים מאז אתמול בבוקר. זה בסדר: נסיעת הרכבת היא לא מאורע שהייתי צריכה להיות מצוחצחת עבורו.

תחנת הרכבת הייתה חשוכה, מאיימת וצפופה. רק לחכות לרכבת ולהסתכל סביב הייתה אחת מהחוויות העשירות, המרתקות וההודיות ביותר שיצא לי לחוות. בשונה מהתנהגותי הרגילה, לא העזתי להוציא את המצלמה. בעיקר דאגתי שהתיקים שלנו יישארו כמה שיותר סגורים ושנספיק לעלות לרכבת הנכונה. כרטיס הנסיעה הכיל פרטים איזוטריים כמו שמותינו ואורך הנסיעה בק"מ. אבל מספר רציף? לא ולא. שאלנו חמישה הודים שונים על מנת לוודא שאנחנו במקום הנכון, ועדיין לא היינו בטוחים שנגיע לג'איפור. לא היו שם תיירים לשאול אותם לאן ממשיכים מפה. רק מיליוני הודים. מערכת הכריזה השמיעה קול של אשה הודית, מלוה בצלילי שגיאה וכיבוי של מערכת ההפעלה windows. שלטים אלקטרוניים נתלו לכל אורך הרציף; כל מה שהיה כתוב בהם: DL1.

ההודים, כהרגלם, ישנו בכל מקום אפשרי, בתוך תחנת הרכבת ומחוצה לה. על המדרכות ועל הכבישים. על פסי הרכבת התרוצצו ילדים, ערניים דווקא, שאספו בקבוקי פלסטיק ריקים. היי, חשבתי, זה מאוד יפה מצדם לדאוג כך לאיכות הסביבה, אבל הם לא אמורים להתעורר לבית הספר מוקדם מחר?*

* זה היה בציניות

הרכבת נכנסה לתחנה באיחור ומצאנו את קרון השינה שלנו. קרון השינה בנוי צפוף בצורה קלסטרופובית. לי לא היה אכפת. טיפסתי חיש קל על הדרגש העליון, הנחתי את הרגליים עם קיטבג אחד, את הראש העל הקיטבג השני, ונרדמתי עוד לפני שהרכבת התניעה. שנתי הייתה מתוקה ויעילה, והתעוררתי רק פעמים ספורות מהרעש וההדף העוצמתי של שתי רכבות חולפות זו על פני זו. בארבע וחצי התעוררתי ביקיצה טבעית – וטוב שכך. הרכבת בדיוק עצרה בתחנת ג'איפור. כמובן שהיינו צריכים לנחש את זה, לא הייתה שום כריזה או שילוט. תפסנו את התיקים, וטיפסנו למטה בזריזות ובבהלה. מה שהיה מיותר, כי הרכבת עמדה בתחנה עוד דקות ארוכות אחרי שעזבנו.

על אף שנסענו שש שעות והגענו למחוז אחר של הודו, היה נראה כאילו יצאנו מהרכבת באותו מקום שנכנסנו אליה. אינספור הודים ישנים על כל אי תנועה פנוי, ילדים מקבצים נדבות, לכלוך ובלגן. אף איש מקצוע שיכול להראות לנו באיזה כיוון עלינו ללכת כדי למצוא את שכונת הגסט-האוסים. הלכנו בכיוון המשוער שלהם. אחרי זה הלכנו בכיוון המשוער השני. התחושה הייתה כבר מספיק מגעילה: שלושה ימים שאני עם אותם בגדים, מיוזעת ומסריחה מסחיבת התיק הכבד. למעשה, קבעתי, זה הכי מלוכלכת שהייתי אי פעם.

ואז, הו אז, באחת מפינות הרחוב, דרכתי ברגל שמאל בתוך שלולית רחוב עמוקה שנעלמה מעיני בחושך. בנסיון נואש לברוח מהשלולית, הנחתי קדימה את רגל ימין – ששקעה פנימה אפילו עמוק יותר. הנעליים אמנם עמידות למים, אבל ראשית: המים עברו את גובה הקרסול וחלחלו עד קצות האצבעות. ושנית: אלה לא היו מים. זה היה הרבה חומר יותר מלוכלך מסתם מים. ההודים משקיעים את כל הלב והנשמה בשלוליות שלהם, ושופכים אליהן מכל הבא ליד: בוץ, שתן, נזלת, דלי של פסולת גרעינית שהצברה במרתף.

הדבר ההגיוני לעשות בשעה זו, היה לעמוד בפינת רחוב ולזעוק אל השמיים "אעאעאע!!! אעאעאעאע!!! למההה?!!" בעודי מחווה לעבר רגליי המטונפות. אבל לא. קיבלתי את השלולית בשלוות נפש מפתיעה, בהתאם למה שלמדתי מסובביי הבודהיסטים בני אדם תמיד מוטרדים: תמיד משתוקקים למה שחסר להם, וכשהם משיגים אותו, הם משתוקקים לעוד ממנו. אחד מעקרונות הבודהיזם, הוא לנצח את ההשתוקקות. לקבל את היקום כפי שהוא ולהיות שלו ומרוצה מהמצב הנוכחי, במקום להיסחף אחרי יצרים ורצונות מופרכים.

באותו בוקר פשוט ויתרתי על ההשתוקקות להיות נקייה. ידעתי שזה לא יעזור לי, אלא סתם יעשה אותי אומללה ויקשה עליי להמשיך בחיי בשלווה. העמדתי פנים שהכל בסדר. חיפשנו גסט האוס, לא מצאנו, ישבנו ושתינו צ'אי בתחנת עצירה של נהגי ריקשות עד שעלתה השמש, כל זה תוך התעלמות מכך שהרגליים שלי מכוסות עד מעל הקרסול בתערובת בוץ מקרישה שריחה רקוב-חמצמץ. אפשר לומר שהביקור שלנו בג'איפור התחיל ברגל שמאל, במלוא מובן המילה.

אבל אז ראינו את זה, ומצב רוחנו השתפר:

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Du-QFYx3DJI[/youtube]