09/09/2011 00:23
כבר לפני כמה ימים החלטנו שזהו. לה מקום נחמד, פסטורלי, ידידותי ויחיד במינו – אבל אחרי ניסיון חיים ארוך שכלל יותר מסיבות ממה שאפשר לספור, אנחנו יודעים שצריך ללכת הביתה כשמנגנים מוניקה סקס או את השיר Civil War של Guns N Roses. זה מה שקורה בעיירה הזאת בימים האחרונים: היא זועקת "לכו הביתה כבר!" כל יום יש פחות ופחות תיירים ברחוב. חנויות שהתרגלנו אליהן הפסיקו להיפתח. אלה שפתוחות, כבר לא מוכרות את הסחורה שאנחנו מתאווים לה. כל אדם שאנו מדברים איתו, מספר לנו שהוא עוזב תיכף. החורף המושלג אמור להגיע לכאן מתישהו בחודש הקרוב, וחוץ מזה נמאס לנו מהאקלים היבש-עד-מוות הזה. היום גיליתי בגוף שלי עור יבש ומתקלף באיברים שלא ידעתי שעור יכול להתייבש בהם.
שלשום חיפשנו באינטרנט כרטיס טיסה. מצאנו כרטיס לעוד יומיים, במחיר המופקע של 3.4 אלף רופי, ולא קנינו אותו. אמרנו "נלך לשדה התעופה מחר, נשיג כרטיס זול של הרגע האחרון". 3.4 יהיה המחיר הנמוך ביותר שנקבל.
ארזנו את התיקים, שילמנו על השהייה בגסט האוס שאהבנו. נפרדנו לשלום. כנראה שלא נפרדנו לשלום טוב כל כך, כי כשהגענו לשדה התעופה, עמדו לפנינו שתי אופציות. אחת: להמריא היום במחיר של 4.9 אלף, או להמריא מחר, במחיר של 3.7 אלף.
פחחח, מה זה לא – אמרנו להם. באינטרנט זה לגמרי הרבה יותר זול! עשינו אחורה-פנה, וחזרנו העירה. כדי לשנות אווירה, התאחסנו בגסט האוס אחר, ביתי יותר וזול יותר. דהיינו: אנו חולקים מקלחת ושירותים עם מצרייה מבוגרת, מהנדס הודי ותייר יפני. תיכף ומיד הלכנו לאינטרנט למצוא לנו כרטיס טיסה למחר, במחיר סביר. או אז גילינו שהאינטרנט בכל העיירה שבק חיים. זה קורה הרבה. חזרנו לחדר, לנוח קצת. נחזור מאוחר יותר כשהאינטרנט יעבוד, אמרנו.
כשחזרנו מאוחר יותר, האינטרנט הציע לנו כרטיס טיסה למחר במחיר הישן והטוב של 3.7 אלף. חיכינו עוד כמה שעות בתקווה שהמחיר ירד. ישבנו בבית קפה א', פגשנו מכר וותיק של תומאסו, קישקשנו איתו. העברנו את הזמן בנעימים. ירדנו העירה מכיוון שהיה לי קרייבינג לאוכל מקומי זול. אכלתי אורז עם דאל טעים שעלה לי רק 30 רופי. חזרנו ובדקנו את המחירים. הם לא ירדו. ישבנו בבית קפה ב', פגשנו מכר חדש ממנאלי. שיחקנו קלפים. העברנו את הזמן בנעימים.
בשמונה בערב החלטנו שנקנה את כרטיסי הטיסה למחר ויהי מה. הלכתי לאינטרנט בפעם האחרונה, עם דרכונים וכרטיס אשראי, בכוונה מלאה לטוס מפה כבר. במשך דקות ארוכות מילאתי את כל הפרטים הנדרשים, וחשתי עד קצות אצבעותיי את ההתרגשות: מחר נגיע למקום חדש! לחצתי על "אישור הזמנה". הכל היה אמור לעבוד חלק. אלא שבמקום לעבוד חלק, קיבלתי את הודעת השגיאה: "אנו מצטערים, אנשים עם כרטיס אשראי כמו שלך לא רשאים להזמין כרטיס טיסה בהפרש של יום".
האורות בכל העיירה כבו בדרמטיות. התחיל לרדת גשם בפעם הראשונה מאז הגענו למדבר. עולמי חרב עליי: אנחנו נישאר תקועים בלה עד סוף ימי חיינו. התיישבנו בבית קפה ג' עם המכר וותיק, המכר החדש, ועוד חבורה של ישראלים. הם העבירו את הזמן בנעימים. אני העברתי את הזמן בהיפר-וונטילציה וביבבות "אנחנו נישאר פה לנצח! אעעאעא!"
חבורת הישראלים הזמינה אותנו ללכת לבירה, באחד מבתי המרזח הנדירים שנמצא למטה, ברחוב הראשי. רעיון טוב: הדרך היחידה שאוכל להירדם בסוף היום המלחיץ הזה, היא אם אטביע את מוחי באלכוהול. התחלנו ללכת כיוון. התפצלנו: חבורת הישראלים קפצה לרגע לגסט האוס להביא מעיל נגד הגשם. זאת הייתה הפעם האחרונה שראינו אותם. ישבנו בבר המפוקפק, בעלי, אני ומכרנו החדש, שקצת נדלק על אחת מבנות החבורה. שיחקנו קלפים, שתינו בירה, חיכינו. העלינו ספקולציות לגבי מי מהמבריזנים שוכב עם מי. בשולחן הסמוך הודים הימרו על כסף. בשולחן המרוחק יותר, גבר אוסטרלי למראה הקיף את עצמו ביפניות-בנות-12-למראה.
כשנגמרה הבירה החלטנו שזהו. עזבנו את הבר והתחלנו ללכת "הביתה". הגשם לא הפסיק. כלבים משוטטים היו הנפשות היחידות ברחוב חוץ מאיתנו. הכל היה סגור ומסוגר ורק פנס כיס האיר לנו את הדרך. השעה הייתה סך הכל חצות, ובכל זאת קבעתי: זו היא השעה המאוחרת ביותר ביקום.
עכשיו אנחנו נמצאים בחזרה בחדרנו הקטנטן עם המזרון הקשה. גשם מתדפק על הגג וחשמל אין. אני מתכוונת להיכנס למיטה ולעשות כל מאמץ להירדם, אפילו שאני לא באמת בונה על זה. מחר נקום ונלך העירה. נעשה ניסיון אחרון ונואש להשיג כרטיס טיסה ולברוח מיעד הנופש הנפלא והמאוס. אם לא נצליח – היה נעים להכיר. זרוב, תושבת לה, חבל לדאק, ג'אמו וקשמיר, הודו.