התלונה הכי נפוצה מפי תיירים ישראלים, היא "איכס, יש פה מלא ישראלים". הם אומרים זאת בסלידה, וממשיכים ללכת בשביל החומוס, מנקודה ישראלית אחת לזו שאחריה. אבל אני למדתי לאהוב ולהעריך את התיירים והמטיילים הישראלים, ולדעת שבמקרים של מצוקה וגעגועים הביתה, תמיד יש לי שביל החומוס המחבק והמפנק לחזור אליו.
נצחונו של המטייל הישראלי
בטיול שלנו כבר הגענו לאינספור מקומות, עיירות, ערים, כפרים, חורים. חלקם מלאי ישראלים: מנאלי, פושקאר, האמפי, ועכשיו – קופנגן. בחלקם לא פגשנו אף לא דובר-עברית אחד: ג'איפור, בנגלור, כל מרכז סרי-לנקה. בכולם נהנינו, הצלחנו למצוא חברים ולהסתדר היטב. המקומות חלקו עמם מכנה משותף ברור וחד משמעי: כל המקומות הכבושים על ידי מטיילים ישראליים, היו המקומות הנעימים, הנוחים והזולים ביותר. ואילו המקומות דלי-הישראלים התאפיינו בחמדנות ועוינות כללית כלפי מטיילים.
אני לא בטוחה איך להסביר את התופעה. האם הישראלים ניחנו ביכולת לזהות את המקומות הכי טובים ולהשתלט עליהם? או ההיפך – האם הסביבה מסתגלת לנחילי הישראלים ונותנת להם את היחס, השירות והמחירים שהם מבקשים? בכל מקרה, תמיד אני מייעצת למטיילים זרים: עקבו אחרי הישראלים. הם יודעים מה לעשות.
התייר הישראלי לא מוכן לצאת פראייר. בכל מקום חדש שהגענו אליו, חיכינו עד ששמענו עברית ותיכף שאלנו לאן ללכת. ישראלים תמיד יודעים להצביע על המסעדות הטובות ביותר, על הגסט-האוסים המשתלמים ביותר, ובשביל מי שזה רלוונטי לו – גם על הדילר האמין ביותר בעיירה.
כשלונו של המטייל הישראלי
הייתי כבר בתאילנד לפני שנתיים וחצי. זו הייתה חופשה נהדרת, והיא הייתה רוויה בישראלים. השנה, נראה כי הישראלים הדירו רגליהם מתאילנד והמשיכו ליעד הבא. גם מטיילים אחרים ועובדים מתעשיית התיירות הסכימו איתי כשציינתי את העובדה בפניהם: הישראלים בתאילנד פחתו.
בהיעדר ישראלים, התיידדנו עם אנשים מכל העולם. שבדים, צרפתים, אנגלים ואמריקאים, וכמובן – תאילנדיות. לא נעים להכליל, אבל האנשים שפגשנו היו נעימים, מעניינים ומגניבים. בכל זאת, התגעגעתי לעברית ותהיתי לאן הם נעלמו, הישראלים.
כשהגענו לקופנגן מצאנו אותם. מרוכזים בצפיפות בלשון-האדמה האד-רין, נעים על המסלול שבין "הבית הישראלי" ל"שניצל קורנר". ומאז שפגשנו אותם, אנחנו מתביישים. הישראלים בקופנגן הם התחתית של הסחלה של החבית. במקרה הכי פחות גרוע, הם סתם לא מעניינים. במקרה היותר גרוע, הם בריונים מגושמים. רובם חצופים, עילגים ואלימים. הם מתחילים איתי בלי להרפות כשבעלי מתרחק ממני ל-15 שניות. הם צועקים לעברי גסויות כי הם חושבים שאני לא מבינה עברית. ניסיונות לדבר איתם בחבר'המניות נתקלים בקיר של שיתוק מוחין מחמת היותי בלונדינית עם ציצי גדול.
בו בזמן – התיירים הזרים בקופנגן ממשיכים להיות אנשי-מסיבות מקועקעים ונעימי הליכות. למרות ריבוי הישראלים פה, הצלחנו להתיידד כמעט אך ורק עם "גויים". וכל פעם שפגשנו חבר חדש, קיבלנו את שתי התגובות הבאות:
1. וואו! אתם לא נראים ישראלים!
2. וואו! אתם הישראלים הנחמדים הראשונים שפגשנו!
אנחנו מבינים. אנחנו מתבדחים. אנחנו מנסים לתרץ ולהסביר שהישראלים בישראל הם ממש לא כמו הישראלים בקופנגן. אנחנו מתגעגעים לישראלים שהנעימו שלבים קודמים בטיול שלנו ותוהים למה הם לא באים לקופנגן הנהדרת. אבל בעיקר – אנחנו מתביישים.
אני לא גזען. אני לא שונא ישראלים בלבד אלא את כל המערביים בהודו. למה להפלות? יש למעלה מביליון הודים להתחבר איתם בהודו והם יתנו לי להרגיש לחלוטין בבית. לא חסרים מקומות להתרחק אליהם שלא תמצא בהם ישראלים או מערביים בכלל ואם אתה לא אוהב בני אדם באופן כללי יש גם מקומות כאלו.
מסכימה איתך-כמעט לגמרי…
בנסיעה להודו שחזרנו ממנה לא מזמן נתקלנו בכל מיני טיפוסים ישראליים-על הסקאלה שבין "מקסימים וכייפים" ועד ל"רדודים,יהירים,קולניים וכ"ו"…
גם אנחנו חווינו את המקומות בלי/עם ישראלים וקשה לי לקבוע חד משמעית-מסכימה שבמקומות עם הרבה ישראלים-כמו חוף קודלי רמת המחירים היתה נמוכה בהשוואה למקומות אחרים..
אנחנו טיילנו בהרכב משפחתי (אבא,אמא-אני,ושולשה ילדים בגילאי 5-11),כולנו בהירים,בלונדיניים/ג'ינג'ית,מקועקעים ועם ציוד שלרוב מטייל אחד סוחב על גבו-רק מה-כל זה שייך לחמישה מטיילים…הרכב שכזה מושך הרבה תשומת לב-גם ממקומיים וגם מישראלים.אני באופן אישי רציתי קצת להתרחק מהישראליאדה אבל לילדים שלי זאת היתה ממש הצלה-אנשים אחרים לדבר איתם עברית שהם לא אמא ואבא שלנו…יש בזה משהו גם נוח…בקודלי למשל עלינו בעלי ואני לגוקרנה(סידורים,דואר)לשעתיים והשארנו אותם לבד בחוף-ידענו שיהיה בסדר-יש להם חבר'ה לדבר ולשחק,ובאמת הכל היה טוב ולא היתה שום בעיה.
גם הילדים שלי הבינו בשלב מסויים שלא כולם נחמדים ולא עם כולם אנחנו מתחברים.
בטיול שלנו פגשנו אנשים מכל סוגי האוכלוסיה/גילאים/מקצועות/תחומי עיניין ועוד…אז סטטיסטית-יש סיכוי סביר לחלוןטין שיהיו גם כמה חארות…גם פה,בארצנו,יש לך מהכל-אז למה לא גם שם?
רוב השנה האחרונה חייתי באמסטרדם ואני עומדת לעבור לשם לצמיתות, לצערי לרוב הפוסט הנ"ל אפשר לעשות "העתק"-"הדבק" ולהחליף את "תאילנד" ב"הולנד" ואת "קופנגן" ב"אמסטרדם". אני לא מזדהה שם כישראלית כי אני מתביישת, אני מתרחקת מתיירים כמו מאש (כי רוב התיירים הישראלים שמגיעים לאמסטרדם מגיעים בעיקר לדפוק את הראש תוך כדי רעש ולכלוך בלתי פוסקים) ומהקהילה הישראלית המקומית כנ"ל, כי כמה אפשר לשמוע אנשים מתבכיינים שהם שונאים את הארץ וכמה הם שמחים לא להיות שם (או לחילופין כמה הם הם מתגעגעים והיו רוצים לחזור אבל חרא שם וכו') אבל עדיין מכורים לYNET ומנהלים דיונים פוליטיים עקרים?
כששואלים אותי מאיפה אני, בדרך כלל אתחמק מתשובה או אקדים לה הרצאה נוסח "אתם בטח תשנאו אותי אחרי שאספר אבל תנסו להתעלות מעבר לזה", בקיצור: עוד ישראלית שונאת-עצמי (מסיבות טובות) ואין רע בלהתכחש למקום ממנו באת, כך אני מאמינה.
המשך טיול נעים, אני נהנית מאוד לעקוב אחר הפוסטים שלכם.
חבל מאוד שכך הם פני הדברים 🙁
Zroob, your observation under the 2nd photo, is one of the sharpest observations about Israelis that I’ve seen in a looong time. It’s almost a Cartier-Bresson lingual moment. Kudus!
since I don't know you, I can only guess you have a well balanced outsider-of-the-crowed attitude