גיליתי שאם אני נושם שלוש נשימות, ומחכה כמה שניות, אני מצליח לכתוב סטטוס/תגובה פוליטית הרבה יותר מאוזנת. מזל שלפעמים קשה לי לנשום.

בפוסט זה לא יהיו עובדות, או נתונים, רק השערות ותקוות. ראיתי בחיי הוירטואליים כל כך הרבה סיפורים וחוויות אמיתיים וכואבים שמעוותים, מפורקים ומורכבים מחדש כדי להתאים לאג'נדה של המספר.  קראתי כל כך הרבה סטטוסים ותגובות שמייצגים אמיתויות חלקיות מאד,  תמונות שמראות אובייקט ומתעלמות משכנו, שאיפות ומזימות שמתורגמות לטקסטים ולפעמים לתמיכה ממשית במציאות הלא וירטואלית. כן! ניתן להשפיע באמצעות פייסבוק, טוויטר והאינטרנט. כל כך ניתן שעל פניו ההתרחשויות החברתיות/מדיניות הגדולות האחרונות התחילו או התממשו שם.

למה זו בעיה? בסה"כ, המציאות שלנו כל כך מורכבת, העובדות כל כך רבות, שמי יוכל לאסוף את כולן, לארגן אותן ולהציג אותן בצורה שתתאם את דעתו של רובנו אם לא כולנו. אם אני רוצה להיות תואם ולו במקצת לאחרונה, הרי שאני אמור להציג מורכבות שכזו בעצמי.  התשובה לכך היא מאוזנת כמו התוכן שלה. זו לא הבעיה היחידה, זו לא בעיה מוחלטת, יש בזה צדדים חיוביים ועדיין התחושה האישית שלי היא שיש פעמים שאין מידתיות בעשייה שכזו.

מידתיות היא מילה מאזנת אבל גם מרככת. היא שמה את ההוגה בה במקום של מפשר, של עמוד יציב בתוך מערבולת מציאותית קשה. השימוש בה מציב את התוכן במקום מאד קיצוני, במרכז הקונצנזוס שאיננו לעולם.  התחושה היא שמי שמנסה להיות מידתי מוותר על תפיסת עולם. הוא מוותר על עמוד שידרה ששם אותו בצד אחד או אחר.

אם לפרוט את מה שאני חושש שמפריע לי בהצגה סטנדרטית של קושי פוליטי במתחם הוירטואלי, אלו הם הדברים :

1. חד צדדיות– הצגה של צד אחד בלבד בבעיה.
2. תמונה חלקית– הצגה של תחום צר מבלי להתיחס לקונטקסט בו נוצר.
3. שימוש באד הומינם – פניה לדובר ולא לדברים.
4. חוסר היגיון – שימוש בלוגיקה פורמלית בצורה לא תקינה.
5. חוסר בסימוכין : העלאת השערות כעובדות.

אלו הן סוגיות בסיס בשיח האינטרנטי אותן אני רואה מדי יום. כמובן שגם אני עושה את כל הדברים האלו, אבל מאד משתדל להיות צנוע ולהודות בכך לכשמישהו מעיר לי. אני מניח שיהיו כמה חוכמולוגים, חכמים יותר ממני, שימצאו גם בפוסט הזה את אותם סעיפים.  עם זאת, זו אינה הבעיה המרכזית עליה רציתי לכתוב כאן. בעיה זו היא הצגת בעיות מבלי הצגת פתרונות אלטרנטיביים.

הצגה של הבעיה בלבד

לפני כמה שנים ניסיתי להעביר קבוצה דינמית טיפולית. לאחר כמה פגישות שמתי לב למשהו. אנשים נפתחו וסיפרו לאחרים על הבעיות שלהם, וככל שהבעיה היתה חמורה יותר, כך המהירות של שאר האנשים בניסיון להציע פיתרון לבעיה היתה גבוהה יותר.

הקושי המרכזי בזה, מעבר לעובדה שבספרים מקצועיים טוענים שזו בעיה, היה שהצגתה הראשונית היתה חלקית בלבד. ההצגה הראשונית היא כמו כרטיס ביקור של המציג. היא אינה מורכבת מספיק כמו שהיא במציאות, היא תלוית קהל, והכי חשוב היא מגיעה לאוויר העולם בדרך שבה המציג התרגל להציג אותה. בהרבה מקרים, כל שדרוש לפתור אותה הוא שינוי של החשיבה ע"י הנושא. אבל ההצגה שלו של הבעיה היא בדיוק הדרך שבה הוא חושב עליה. כלומר- אם הוא יוכל לראות את הבעיה במילים ומשפטים אחרים, הוא ישתנה יחסית בקלות. אבל אם רצים קדימה לפתרון הבעיה מיד אחרי שמיעת המציג, אין זמן להכנסה של מבטים אחרים ומילים שמשנות מציאות.

הפתרון הוא יחסית פשוט, להקשיב. לשאול עוד שאלות על הנושא. לנסות להבין מה הבן אדם אומר, למה הוא אומר, ומי הוא האומר.  כלומר – לא להציע פתרונות מיד עם הצגת הבעיה.

באינטרנט, ובמיוחד בפייסבוק, המצב קצת שונה.  הכל מהיר, קצר ובלתי מספק. קשה לראות נימות דיבור ולהבין ציניות והומור (לפעמים). הקהל המגיב הוא לרוב משתף פעולה ולעיתים רחוקות יותר מתעמת. ככל שהמרחב הוירטואלי יותר פופולרי, כך המקום לדיון מורכב קטן יותר.  בבלוגים פוליטיים עוד ניתן לראות תגובות ארוכות, משכילות ובלתי מתלהמות. בסטטוסים המצב קצת פחות טוב.  כי למי יש זמן או כוח?

אז בגלל שרובנו עצלנים מלוכלכים, ויש לנו עבודה, ואולי לימודים ויש מיליון גירויים אחרים שעושים לנו טוב יותר, אנחנו מחזקים את מציג הבעיה הפוליטית בעמדתו אם אנחנו מחזיקים בעמדה קרובה, או סתם אם הוא הציג אותה יפה/מצחיק.  אנחנו משאירים את הבעיה יתומה מפתרון וגלמודה מאחריות.

 אחד המשפטים היפים והמועילים ששמעתי ממישהו באוניברסיטה בלימודי הפסיכולוגיה שלי אי פעם היה מאחד מבכירי האקאדמיה שם, ואחד המשפיעים ביותר בחוג לקלינית. הוא אמר כך : לא לקחת ממטופל תפיסת עולם/התנהגות/דרך פעולה מבלי להציע אלטרנטיבה. אותו הדבר נכון להצגת בעיות פוליטיות.

ביקורת היא הכרחית, וכדאי למצות אותה, אבל כדאי שיחד איתה תבוא הצעה לייעול. היא תאפשר ביקורת על המציג כמובן, וזה פחות נעים, אבל היא תשים אותו במקום של שינוי ופחות במקום וירטואלי של טרחנות.

אז מה הפיתרון שלי?  

אני אוהב להיות "פילוסוף ספה". לכתוב את הדעות שלי מתוך השכל ולא הניסיון. אני מרגיש שהמון פעמים האחרון "מלכלך" את האמת הטהורה שנמצאת באידיאלים הנשגבים.  אני אוהב את זה, אבל אני גם מאד אוהב לצאת מתוך הקונכיה. להישאב אל המציאות הגסה. רק שם אפשר למצוא דברים שאינם בדימיון שלנו, שהוא כידוע מקום ענק ורחב.

  אז הנה כמה עצות כלליות ממני אליכם :

בכל פעם שאתם נושמים, כלומר כותבים סטטוס/תגובה, נסו לחשוב על הצד השני. נסו להביע את המשאלות של המתנגדים שלכם בלב, ולהגיב אליהם. בכל פעם שאתם רואים מתנגד לעמדות המוסריות שלכם, הגיבו בשצף ועם כל האמפטיה שתמצאו. בכל פעם שאתם בורחים להנאות קטנות של קהל שבוי, זכרו שאתם דורכים במקום. נסו להציג את התמונה הרחבה (יותר) והמורכבת יותר. נסו לגוון בלינקים ובדעות שאתם מציגים. הראו פעם כותב מהימין ופעם מהשמאל. פעם מישהו שכותב נהדר על הכיבוש, ופעם מישהו שמציג יפה את בעיות המסתננים.  נסו להיות כנים עם עצמכם ולהבין שגם מי שחושב שונה יכול להיות מצחיק/חכם/קרוב אליכם.

הכי חשוב, זכרו שיש פתרונות רבים לכל בעיה ושראייה שטוחה של המצב לא מקדמת אתכם לשום מקום.

אם אתם רוצים לנסות ולשנות את השיח, אתם מוזמנים לדף הפייסבוק